<h1>כל בו הלכ' שבת סימן ל"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
וצריך שיהא המוציא או המעביר עוקר ומניח שאם הניח ולא עקר או עקר ולא הניח פטור. לפיכך העומד ברשות זו והוציא ידו לרשות שניה וחפץ בידו ונטל אחד ממנו או שנתן אחר לידו חפץ והחזיר ידו אליו שניהן פטורין, מפני שזה עקר וזה הניח. והוא שהיתה ידו למעלה מג'. אבל אם היתה בתוך ג' הרי כמי שהניח לארץ וחייב.
<h2>דף ג.</h2>
וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו. המפיס שחין כדי להרחיב פי המכה חייב, ואם להוציא הליחה מותר. הפוסל אבן או המישב אבן בבנין חייב. הלוקח קשרי הבגדים שהן כמין יבלת אם היה מקפיד עליהן חייב, ואם הוא כמתעסק פטור. המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן שבה חייב. ואם אינו מקפיד (עליהן) [עליו] פטור. וטעם האיסור משום מלבן.
<h2>דף ד.</h2>
אין המוציא (לרשות לרשות) [מרשות לרשות] או (המעביר ד' אמות ברשות הרבים חוץ לד' אמות) [המעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות] חייב עד שיעקור החפץ מעל גבי מקום שיש בו ד' טפחים על ד' טפחים ויניח על גבי מקום שיש בו ד' טפחים על ד' טפחים. ידו של אדם חשובה לו כד' טפחים על ד' טפחים.
<h2>דף ה:</h2>
יצא בחפץ שבידו לרשות שניה ולא עמד אלא חוזר ונכנס אפילו כל היום כולו והוא בידו פטור, מפני שלא הניח, ואפילו עמד לתקן המשא אשר עליו פטור עד שיעמוד לנוח. היה רץ בחבילתו שעל כתפו ברשות הרבים פטור עד שיעמוד.
עקר חפץ לדעת להניחו בזוית (אחת) [אחרת] באותו רשות ונמלך והוציאו ברשות שניה פטור לפי שעקירה זו היתה על דעת לעשות בהיתר ונמצא כאן הנחה בלא עקירה. וכן העוקר חפץ והניחו ע"ג חבירו (וכשהוא מהלך נטלו מעליו) [כשהוא מהלך ונטלו מעליו] קודם שיעמוד פטור לפי שעקר ולא הניח וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף ו.</h2>
צידי רשות הרבים הרי הן ככרמלית. ואויר רשות הרבים למטה מעשרה כרשות הרבים, ולמעלה מעשרה מקום פטור.
אי זהו רשות הרבים מדבריות ועירות ושדות ודרכים המפולשין להן, והוא שיהיה רוחב שלהן ט"ז אמות, ולא יהיה עליהן תקרה. ואי זהו רשות היחיד מקום ד' טפחים על ד' טפחים גבוה עשרה טפחים או יותר. ומקום המוקף [ד'] מחיצות גבוהות עשרה וביניהן ד' טפחים על ד' טפחים או יותר על כן, אפילו כמה מילין (או) [אם] הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה נעולות בלילה, ומבואות שיש להם שלשה כתלים ולחי ברוח אחד, וחצר ודיר וסהר שהוקפו לדירה, ואפילו כלים כגון ספינה ומגדל של עץ וכיוצא בהן אם יש בהן ארבע על ארבע טפחים בגובה עשרה טפחים או יותר הרי זו רשות היחיד גמורה.
מקום שאין בגובהו עשרה אבל הוא למעלה משלשה ויש בו ד' על ד' או יותר על כן, וכן חריץ שהוא ד' על ד' ועמוק מג' ועד עשרה, וכן מקום שהוקף ד' מחיצות מג' עד עשרה וביניהן ד' על ד' או יותר על כן, וכן מבוי שאינו מפולש שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית, והימים, כל אלו כרמלית הן. ואינן אלא עד עשרה כרמלית, ולמעלה מעשרה מקום פטור. ולפיכך הדולה מעל פני המים שבימים ושבנהרות (על) [עד] עשרה (באויר) [כאויר] מקום פטור. ולמטה מעשרה כאויר כרמלית. וכל העומק מלא מים כקרקע עבה הוא. הבור שבכרמלית ככרמלית אפילו עמוק מאה אמה. איצטבא שבין העמודים ברשות הרבים ככרמלית. ובין העמודים כרשות הרבים הואיל ורבים דורסין בהן. רשות הרבים שיש לו תקרה או שאין ברחבו י"ו אמות הרי הוא ככרמלית.
<h2>דף ז.</h2>
מקום שלא הוקף לדירה כגון גינות ופרדסין ויש במחיצות בגובהן עשרה טפחים או יותר מטלטלין בכולן כרשות היחיד אם אין בהן יתר על בית סאתיים, וחייב הזורק או המושיט מהן לרשות הרבים. ואם יש בהן יתר על בית סאתיים אין מטלטלין בהן אלא בד' אמות שלהן ככרמלית. ושיעור בית סאתיים מאה אמה על חמשים אמה, והוא הדין לרחבה שאחורי הבתים אם היא יתירה על בית סאתיים ואפילו היה הפתח פתוח לכתחילה ואחר כך הקיפוה הרי היא כמי שהקיפוה לדירה ומטלטלין בכולה.
<h2>דף ז:</h2>
חורי רשות היחיד הרי הן כרשות היחיד. וחורי רשות הרבים כרשות הרבים. רשות היחיד ומקום פטור מותר לטלטל בכולן. וברשות הרבים ובכרמלית אין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות. ואם העביר יותר מארבע אמות ברשות הרבים חייב, ובכרמלית פטור שאין איסורו אלא מדבריהם, לפי שהוא דומה לרשות הרבים. לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה ברכמלית מותר כגון להעביר קוץ כדי שלא יזיקו בה רבים מותר, ואפילו העבירו כמה אמות, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף ח.</h2>
מקום פטור מקום שיש בו פחות מד' על ד' וגבהו ג' עד לרקיע. שכל פחות משלשה הרי הוא כארץ. אפילו קוצים וברקנים (וגללו) [וגללים] ברשות הרבים גובהן שלש ואין ברחבן ד' על ד' הרי הן מקום פטור. וכן חריץ שאין [בו] ד' על ד' ועמקו משלשה ועד התהום. וכן מקום המוקף שאין ברחבו ד' אפילו היה ארכו אלף מיל ורחבו ארבעה פחות (שוערה) [שעורה] וגבוה משלשה ומעלה הרי הוא מקום פטור. וכן אויר רשות הרבים או אויר כרמלית למעלה מעשרה הרי הוא מקום פטור. מקום שיש בגבהו ט' טפחים מצומצמות לא פחות ולא יותר ברשות הרבים הרי הוא כרשות הרבים ואין משגיחין על מידת ארכו ורחבו מפני שרבים מכתפין עליו, אבל אם היה יותר על ט' או פחות אם יש בו ד' על ד' או יותר הרי הוא כרמלית, ואם אין בו ד' על ד' הרי הוא מקום פטור.
<h2>דף ח:</h2>
היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח בארץ והגביה ראשו האחד וראשו השני מונח בארץ והשליכו (על דרך זו לפניו) [לפניו וחזר והגביה הקצה השני שהיה מונח בארץ והשליכו לפניו על דרך זו] אפילו כל היום עד שיעביר החפץ כמה מילין פטור, לפי שלא עקר החפץ כולו מעל הארץ. ואם גררו על הארץ מתחלת ארבע אמות עד סוף ארבע חייב שהגורר או המגלגל עוקר הוא. ויש אומרים שאם יגלגל אדם חביות או כלי אחר עגול ברשות הרבים שפטור משום דלא עקר כולה כמו הקנה כשמגביה ראשו האחד וראשו האחר מונח על (ארץ) [הארץ]. מכל מקום פטור אבל אסור הוא ואין ראוי להקל בזה לכתחילה, וכל שכן להכניס או להוציא בדרך זו שאסור, וחיוב נמי איכא מרשות לרשות לפי דעת בעל ההשלמה ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל.
וכשם שמותר לטלטל במקום פטור כך מותר להוציא ממנו ולהכניס לרשות היחיד ולרשות הרבים ואין צריך לומר לכרמלית. ומכרמלית לרשות היחיד ולרשות הרבים [אסור].
המעביר ד' אמות ברשות הרבים אף על פי שהעבירו למעלה מראשו חייב. ותוך ד' אמות מותר לטלטל. ובאמה שלו מודדין. ואם היה ננס נותנין לו ד' אמות בינוניות של כל אדם.
<h2>דף ט.</h2>
ועוד כתב שאין אדם יכול לעמוד ברשות הרבים ולנעול ביתו ולהכניס המפתח לפנים תחת הדלת או (למעלה) [מלמעלה] או מצדדין לפי שאפילו משהו אסור להכניס ולהוציא מרשות הרבים לרשות היחיד וכן מכרמלית לרשות הרבים או לרשות היחיד.
<h2>דף יא.</h2>
אין קורין לאור הנר גזירה שמא יטה. וכתב הר"ף ז"ל נראה שאפילו מתוך עששית או מתוך זכוכית ואפילו קבועה בחור הכותל אסור, אבל שני בני אדם במקום אחד קורין לפי שכל אחד יזהיר חבירו, ואפילו אחד אינו יודע לקרות וחבירו אומר לו תן דעתך שלא אטה היה מתיר ריב"א ז"ל. ובעל התרומה אוסר ואשתו עמו, וצריך עיון. והתלמידים קורין לפני רבן לפי שאימתו עליהן ולא יטו. וביום הכיפורים שקורין יחידים אימת יום הכפורים עליהם ומותר. ומכל מקום לומר במה מדליקין במחזורים נראה דמותר שהרי הוא מזכיר איסור שבת ואיך ישכח. ולקרות כנגד המדורה אפילו עשרה קורין יחד אסור אבל אם אינו צריך רק לעיין ראשי פרשיות מותר כמו באגדה של פסח וכיוצא בה.
<h2>דף יב.</h2>
ערב שבת עם חשיכה צריך אדם למשמש בבגדיו אם יש שום דבר עליו יסלקנו ולא יחלל שבת.
ולא יפלה כליו לאור הנר אפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו, וכן כיוצא בזה, גזירה שמא יטה. ומזה הטעם אסרו רז"ל [כ"א ע"א] להדליק בפתילות ושמנים שאסרו בפרק במה מדליקין לפי שאלו השמנים אינן נמשכין אחר הפתילה והאור מסכסכת בפתילה ויש לחוש שמא יטה.
<h2>דף יז:</h2>
כלל גדול אמרו בשבת כל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור לומר לעכו"ם לעשותו. ודבר זה מדבריהם כדי שלא יבא לעשות הוא בעצמו. ואם עבר ואמר לעכו"ם לעשותו אסור לו ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שיעשה כדי שלא ישתכר כלום. ודבר שאין ישראל אסור לעשות אלא משום שבות אם יהיה צריך הרבה או במקום מצוה או שיהיה שם מקצת חולי אומר לגוי ועושה. כיצד אומר לעכו"ם להביא סכין למילה מחצר לחצר שאין ביניהן עירוב או מים להרחיץ קטן או מצטער וכן כיוצא בזה אבל לא דרך רשות הרבים לפי שיש שם איסור תורה.
פוסק אדם עם הגוי וקוצץ לו דמים על המלאכה והגוי עושה אותה בשבת בצנעה (בד"א בצנעה) כגון חוץ לתחום שאין ישראל רואה הגוי עושה המלאכה בשבת אבל תוך התחום אסור שאין הכל יודעין שקצץ דמים עמו ואומר ששכר הגוי לעשות מלאכתו בשבת, ואם אין המלאכה מפורסמת שהיא של ישראל מותר. והר"י ז"ל כתב קבולת בתוך ביתו של גוי מותר, בביתו של ישראל אסור, ואפילו בביתו של גוי באותה העיר כגון סיתות אבנים ותיקון קורות לעשות בית. וישראל הנותן בהמה לגוי כמו צאן ברזל ועשה הגוי מלאכה יש אוסרין לפי ששם ישראל עליה, ויש מתירין לפי שאחריות על הגוי.
<h2>דף יח.</h2>
המגבל עפר תולדת (דש) [לש]. ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן. ולפיכך מותר לתת מים על גבי מורסן בשבת דלאו תולדת דישה עביד.
וכל דבר שהתחיל לעשותו מבעוד יום אף על פי שנעשה והולך מאליו כיון שהתחיל מבעוד יום מותר בין בכלים בין בלא כלים. דהא אין לנו שביתת כלים, כיצד פותקין מים לגינה מערב שבת ומשקה והולך מאליו בשבת, אבל אין נותנין חיטין לתוך הריחיים אף על פי שנעשה מאליו, מפני שמשמיע קול דאוושא מילתא והוי כמאן דעביד בידים.
<h2>דף יח:</h2>
(ואף על פי שאסור) [ואסור] לבשל ולהגיס בקדירה בעודה על האש לפי (שהיא תולדות) [שהוא תולדת] מבשל. מותר לשחוק הדלועין או בצלים בעץ פרור בתוך הקדירה אחר שהורידה מעל האש. ואסור להכניס מגרפה בקדירה להוציא הבשר ממנה בעודה על האש, מפני שמגיס בה.
וכן תבשיל שלא בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכל כתבשיל חי ומותר להשהותו על האש, ואף על פי שלא גרף ולא כיסה מפני שכבר הסיח דעתו ממנו והראה שלא רצה לאכול ממנו (בלילי) [בליל] שבת, ואין לחוש שמא יחתה. ועל כן פשט המנהג לאכול חמין בשבת ולהשהותו על גבי האש ואף על גב דמצטמק ויפה לו, לפי שמסיחין דעתן ממנו, ועוד שמכסין הגחלים באפר, ועוד שדרך הנשים לשים מעט בשר חי סמוך לבין השמשות בקדירה.
וקדירה חיה מותר להשהותה על האש והיא מתבשלת כל היום כמו שכתבנו. והטעם לפי שמסיח דעתו ממנה ולא יבא לחתות בגחלים, אבל צלי אין צולין אלא כדי שיצולו מבעוד יום, וכן חררה אין נותנין על הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה, והטעם לפי שהצלי והפת ממהר לצלות ואפשר דבעו לאורתא וחיישינן שמא יחתה. כתב ה"ר יצחק ז"ל (בסוף פר') [בספ"ק] מוכיח שמותר לתת שפוד של בשר או עוף סמוך לחשיכה אם הוא מנותח לנתחים לכתחילה בתוך התנור אם הוא מכוסה (בפיו) [בפניו] אף על פי שיש אש בתנור, ואף על פי שאינו כמאכל בן דרוסאי, כרב אשי דשרי גדיא בשיל ולא בשיל בין שריק בין לא שריק, ומוקים לה במנותח, אבל עוף או טלה שלם אסור עד שיהא כמאכל בן דרוסאי, דפסח דוקא [שרי] משום דבני חבורה זריזין הן, אבל חוץ לתנור סמוך לאש אסור אף במנותח אלא אם כן הוא כמאכל בן דרוסאי קודם. כדתנן אין צולין בשר וכו' ואמרינן כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, ואוקמינן לה בבשרא, פירוש חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכול בלילה.
וכלים כתב הבעל השלמה ז"ל שלא ישכיר אדם כליו לגוי בערב שבת, ובחמישי וברביעי מותר, ואפילו לבית הלל דלית להו שביתת כלים בערב שבת אסור דמחזי כמאן דמתנה בהדיא שיעשה בו מלאכה בשבת ונמצא כשוכר כליו בשבת. ברביעי ובחמישי מותר דלא מוכחא מילתא. והרי"ף ז"ל לא הביא זאת השמועה דשלא ישכור כליו וכו', נראה (שדעתן) [שדעתו] שבית שמאי היא אבל לבית הלל דלית להו שביתת כלים אפילו בערב שבת מותר. ויש למדין מזה לבהמה לדברי הכל דברביעי ובחמישי מותר להשכיר דומיא דכלים לבית שמאי. ויש להחמיר בבהמה יותר מכלים כמו שהחמירו ז"ל במכירת בהמה משום שכירות ומשום שאלה ונסיוני, ולא החמירו בכלים אפילו לבית שמאי לפי שאין השכירות והשאלה מצויה בכלים כמו בבהמה, ועוד דבהמה איכא משום נסיוני מה שאין כן בכלים.
והרמב"ם כתב לא יתן אדם בערב שבת כלים לאומן גוי לעשותן אף על פי שפסק עמו אלא בכדי שיצא בהן מביתו קודם חשיכה. וכן לא ימכור אדם חפציו לגוי אלא כדי שיצא מפתח ביתו קודם השבת, וכן לא ימשכננו ולא ילונו ולא יתן לו במתנה אלא בכדי שיצא מפתח ביתו קודם השבת, שכל זמן (שהיא) [שהוא] בביתו אין אדם יודע אם נתן לו, וכשיצא הגוי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שהלוהו לגוי או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת.
ומותר להשאיל כליו לגוי מערב שבת ואפילו בלא הפקר דאין אדם (נזהר) [מוזהר] על שביתת כליו. ואסור להשאיל או להשכיר בהמה אם ידע שיעשה בה מלאכה בשבת, ואפילו מאחד בשבת, ואם התנה שתנוח בשבת מותר להשכיר שלשה ימים לפני השבת. וכן כתב הר"ף ז"ל. ואם בהבלעה רחוק משבת שנים או שלשה ימים יש מתירין על ידי הפקר. וצריך להזהר שאינו (מפקידה) [מפקירה] רק ביום בשבת או כל זמן שתהיה ביד הגוי כדי שלא יזכה בה אחר אף על פי שאינו מפקיר לגמרי. ונראה דאפילו בסתמא נמי דעתו לזה, דהא אין דעתו להפקירה אלא להפקיע איסור שבת דשביתת בהמה דאורייתא. וישראל וגוי שהיו משותפין בבהמה ומשתכרין (בשכרותה) [בשכירותה] לא יועיל לו תנאי, אפילו התנו מתחילה שיהא שכר שבת מהגוי ושיטול הישראל יום אחד כנגדו, מכל מקום חלק הישראל עושה מלאכה בשבת, ואסור משום שביתת בהמה, ויש מערימין להשאיל בהמה מערב שבת ומפקירין אותה ושוב אינה שלו ואינו עובר.
<h2>דף יט.</h2>
אין משלחין אגרות ביד גוי אם יודע שנושאן בשבת אבל אם קצץ לו דמים מותר, והוא הדין בנותן מלבושים לגוי למכור. הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת אם קצץ עמו שכר הולכה מותר, ואפילו נתנה לו ערב שבת עם חשיכה, והוא שיצא מפתח ביתו קודם השבת. (וא"ה אם לא קצץ) [ואם לא קצץ] אסור לשלוח בידו לעולם. וכתב הר"י והא דאמרינן אין משלחין אלא אם כן קצץ, ומה שאמר במשנה ובכולן בית הלל מתירין עם השמש דוקא בשלא הזכיר שילך ביום השבת או שיעשה מלאכה בבגדיו בשבת אלא (בסתם מה) [בסתמא] שכל דבר שיעשה הגוי בשביל ישראל, ואף על פי שקצץ אסור, והביא הרבה ראיות לדבריו.
ומפליגין לים הגדול מערב שבת לדבר מצוה ופוסק עמו לשבות ואינו שובת. וכתב הר"מ אסור ליכנס בספינה בשבת אלא אם כן קשורה. ואם נכנס בערב שבת ושבת בתוכו מותר לעשות צרכיו בדפני הספינה עכ"ל.
והא דאמרו רז"ל אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת הטעם הנכון הוא מפני עונג שבת שאין דעת המפליג בספינה מיושבת עד אחר ג' ימים. וכן הצר על העיירות של עכו"ם.
<h2>דף יט:</h2>
והא דתנן אין נותנין פת בתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כשיקרמו פניה, דוקא בשאין לו מזון ג' סעודות אבל יש לו מזון שלש סעודות מותר, דבשבת אסור לרדות, לאימת קא בעי לה למוצאי שבת, ובלא חיתוי נמי אפיה והוה ליה כקדירה חיה, וכדקתני פרק כל כתבי [קי"ז ע"ב] שכח פת בתנור וקידש עליו היום מציל מזון שלש סעודות לאו דוקא שכח דאפילו לכתחילה מותר להדביק פת בתנור מבעוד יום על דעת לרדות ממנו שלשה סעודות משחשיכה, כיון שאין לו זולתו, והאי דנקט שכח משום דשוכח מותר לרדות שיעור שלשה סעודות אפילו יש לו משום הצלה ומשום עונג שבת. ועוד דאפילו בשוכח לא הותר אלא שיעור שלשה סעודות.
<h2>דף כ.</h2>
תנו רבנן אין מדביקין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה, ר' אליעזר אומר פנים המדובקין בתנור, ולהקל אתא כדמוכח בירושלמי, הלכך אגינה או טפילה שקורין פנד"ה או פלאו"ן יתנם סמוך לחשיכה במקום חם כדי לאפות עד שיקרמו פני העיסה התחתון שלה ומה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי.
אין מאחיזין האור בבקעת סמוך לחשיכה אלא אם כן נאחז האור ברוב העץ. וקיסמין דקין מותר, וכן בפחמין כל שהוא.
<h2>דף כב.</h2>
כל דבר שאפשר שתיעשה מלאכה בגללו ואפשר שלא תיעשה, ובעשייתו עשה מלאכה ולא נתכוין לה פטור עליה, ואם אי אפשר שלא תיעשה אף על פי שלא נתכוין לה חייב דפסיק רישיה הוא.
<h2>דף כה:</h2>
וכתב במכילתא זכור ושמור זכרהו בכניסתו שתקבלהו קודם שקיעת החמה הרבה שיהיה הכל מתוקן. ושמור ביציאתו כאדם ששומר אוהבו שהוא עמו ואינו רוצה שילך מאתו כל זמן שיוכל לעכבו. ולמדנו שעד צאת הכוכבים הוא יום, ועל כן צריך שיזהר החזן שלא יפתח בברכו במוצאי שבת עד אחר צאת הכוכבים לפי שהנשים מדליקות הנר מיד, וכן נהגו הקדמונים להקדים מאד בערבי שבתות ולהחשיך מאד במוצאיהן כדי שלא יפשעו ויעשו מלאכה.
ואומר הר"מ כשמדליקין בערב שבת יכולין להתנות שאין מקבלין עליהן שבת עד שיתחיל החזן להתפלל תפלת ערבית כדמוכח פרק במה מדליקין הדליק המדליק וכו'. ור"ף ז"ל כתב דוקא לבני הבית אבל אשה שמדלקת היא אסורה לעשות מלאכה לאחר שהדליקה דכיון שמברכת (עליה) [עליהן] אין לך קבלה גדולה מזו ואין מועיל לה שום תנאי. וכתב ה"ר אשר וראיה לדבר מהא דאמרינן בברכות מי בדלת, אבל אם הוא מעונן וכסבור ששקעה החמה ועדיין לא שקעה יכול הוא להדליק ולהוסיף שמן בנר דקבלה בטעות הוא. ונראה בזה שאם לא הבדיל ולא קיבל עליו שלא לעשות מלאכה אם התנה (מותר) להדליק נרות הבית או נרות (חובה) [חנוכה] מותר מדקאמר מי בדלת משמע שברשותו הוא ירצה יקבל ואם לאו לא יקבל. עכ"ל ה"ר אשר ז"ל.
והר"מ כתב ומצוה לעשות לשבת ב' פתילות לפחות אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור ע"כ. וכיון שהדלקת נר בשבת (חוב) [חובה] מדליק אפילו אין (לא) [לו] לסעוד כגון בליל יום הכיפורים או בליל פורים אם סעד מבעוד יום, כל זה דעת ה"ר דוד ב"ר לוי פרק במה מדליקין. וכתב הר"מ שמותר להדליק נר בעששית בבית ולאכול בחצר או באי זה מקום שירצה, ואומר שרבינו ברוך אמר לו שאביו רבינו שמחה היה רגיל בקיץ לעשות כך להדליק נר בביתו ולאכול בחצר. והר"ף ז"ל כתב מיהו היינו דוקא ארץ אשכנז שאוכלין מבעוד יום אבל כבר פירשו כל גדולי צרפת שאין אוכלין מבעוד יום כל כך כדאמרינן ובלבד שלא יקדים ולא יאחר, לפי זה אין לאכול כי אם במקום הנר. ועוד סמך מדאורייתא משום שלום הבית ואם היה מותר להקל כל כך ולאכול מבעוד יום מה שלום הבית איכא. והר"מ כתב כי אותן בחורים ההולכים ממקום למקום שלא (אכלו) אצל נשותיהן צריכין להדליק נר השבת ולברך עליו משום דהדלקת נר שבת חובה משום שלום הבית, פירוש שלא יכשל באבן או בעץ או בשום דבר, אבל מי שהוא אצל אשתו אינו צריך להדליק בחדרו נר לפי שאשתו מברכת בשבילו. וכבר ביארו רז"ל הפתילות והשמנים שמדליקין בהם, והטעם לפי שאינן דולקים יפה ויבא להטות, כמו שאבאר במקומו בע"ה.
ומדליקין הנרות בערבי שבתות לפני שקיעת החמה. והדלקת נר בשבת חובה. ואפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק שזהו בכלל עונג שבת. וכתב ה"ר יצחק יש חכמים שמצוין לברך ויש חכמים שמצוין שלא לברך משום דחובה היא אך נהגו לברך על פי רבינו תם. וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל שמברך קודם שידליק ברכה זו בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר שבת. ואחד האיש ואחד האשה מברכין בהדלקתן ואחר כך מדליקין, וכן הדין בימים טובים.
ורחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין בערבי שבתות חובה. ומחליף בגדי החול ולובש בגדי שבת לכבוד שבת ושיזכור שהוא יום קדוש ואסור בעשית מלאכה. ויתיר חגורו להתיר מה שתלוי בו, אין לו בגדים ישלשל בבגדיו, פירוש יתירם כדי שלא ילבשם כדרך שלובשם בחול מקופלים בחגורו כדי שלא יתלכלכו בטיט החוצות או שלא יכבדו עליו במרוצת הילוכו כבחול. ולשון שלשול הוא מלשון המשלשל דפנות מלמעלה למטה. וזה אי אפשר בלי התרת חגורו.
<h2>דף כט:</h2>
וכל העושה מלאכה אף על פי שאין צריך לגוף המלאכה חייב. כיצד המכבה את הנר כחס על הנר כחס על השמן חייב, ואף על פי שאינו מכבה אלא מפני הנר או השמן או הפתילה חייב.
<h2>דף ל:</h2>
עוד כתב [א"ה הר"פ] מת המוטל בחמה מניח עליו כיכר או תינוק ומטלטלו, ואם אין מוטל בחמה אין מטלטלין אותו אבל מצילין אותו מפני הדליקה. ומכל מקום סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא (יזוז) [יזיזו] בו אבר. ושומטין הכר מתחתיו כדי שיהיה מוטל על החול. ומביאין כלי מתכות וכלי מקר להניח על כריסו שלא יתפח. ופוקקין נקביו כדי שלא יבא בהן הרוח. וקושרין את הלחי לא בשביל שתעלה אלא בשביל שלא תוסיף. ואין מעצמין את עיניו בשבת. ואם הוא בביזיון מוציאין מרשות היחיד לכרמלית או מכרמלית לרשות היחיד שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.
<h2>דף לו:</h2>
תבשיל שלא בשל כל צרכו, או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אין משהין אותו על האש, אף על גב שהונח שם מבעוד יום, (גזר) [גזירה] שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בישולו, או כדי לצמקו ויאכל ממנו (בלילי) [בליל] שבת. לפיכך אם גרף או כסה באפר הכירה, או שעממו הגחלים שהרי הם כמכוסות באפר, מותר לשהותן שהרי הסיח דעתו מהן ואין לחוש שמא יחתה בגחלים. ואם מצטמק ורע לו מותר לשהותו אף על פי שלא גרף ולא כיסה. וכן תבשיל שלא בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכל כתבשיל חי ומותר להשהותו על האש, ואף על פי שלא גרף ולא כיסה מפני שכבר הסיח דעתו ממנו והראה שלא רצה לאכול ממנו (בלילי) [בליל] שבת, ואין לחוש שמא יחתה. ועל כן פשט המנהג לאכול חמין בשבת ולהשהותו על גבי האש ואף על גב דמצטמק ויפה לו, לפי שמסיחין דעתן ממנו, ועוד שמכסין הגחלים באפר, ועוד שדרך הנשים לשים מעט בשר חי סמוך לבין השמשות בקדירה.
ודעת הר"ז ז"ל דדוקא לענין חזרת קדירה על הכירה בעינן גרופה וקטומה אבל לשהותו שם מערב שבת לא בעינן גרופה וקטומה, ובלבד שיהיה התבשיל כמאכל בן דרוסאי. וכן פסק ר"ח, ור' יצחק ב"ר יוסף ז"ל. ולפי דעות אלו (יש להזהר מחמין) [אין להרהר אחר חמין] שאנו אוכלין שמותר. מיהו לדעת הרי"ף והר"מ ובעל ההשלמה ז"ל אפילו לשהות בעינן גרופה וקטומה. ולפי סברתם יש שם ד' דינין חלוקין. דין כירה ודין כפה ודין תנור ודין לפני גחלים. דין כירה הוא שאין משהין עליה קדירה מערב שבת תבשיל שלא בשל כל צרכו, או בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אלא אם כן (היה) [היא] גרופה או קטומה, אבל תבשיל שלא בשל כל צרכו ומצטמק ורע לו משהין עליה אף על פי שאינה גרופה ולא קטומה, דליכא למיחש לחתויי. וכן קדירה חיה לגמרי או בשולה אם נתן בה גרמא חיה משהין עליה משום דמסח דעתיה מינה. ואם היא גרופה או קטומה משהין עליה ואפילו בתוכה כל תבשיל שלא בשל כל צרכו, ואפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכל שכן אם מצטמק ויפה לו. ומותר לסמוך הקדירה לכירה ואף על פי שאינה גרופה וקטומה. וכל דין זה בכירה שהוסקה בגפת או בעצים או בפחמין, אבל אם הוסקה בקש ובגבבה מותר לישהות בה כל תבשיל לפי שאין בה חשש חיתוי, שמיד שכלה שלהבת כלה גחלת. וכתב הרמב"ם ז"ל גללי בהמה דקה (אינה) [דינן] כקש וכגבבה. ומצאתי בירושלמי גללי בהמה דקה כעצים, וגללי בהמה גסה כקש וכגבבה. וגרס הרב בהיפך. דין הכפה. כפה היא שפיתת קדירה אחת ויש לה הבל רב יותר מהבל הכירה ומועט מהבל התנור. לפיכך אם הוסקה בגפת ובעצים אין משהין לא בתוכה ולא על גבה. ואין סומכין בה לא תבשיל שלא בשל כל צרכו ולא תבשיל שבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו, ואפילו היא גרופה או קטומה. ואם הוסקה בקש ובגבבה משהין על גבה, וכל שכן דסומכין לה, ואף על פי שאינה גרופה או קטומה. דין תנור. אפילו הוסק בקש ובגבבה ואינו גרוף, או הוסק בגפת ובעצים אפילו גרוף וקטום, אין משהין בתוכו ולא על גבו, ואין סומכין לו לא תבשיל שלא בשל כל צרכו ולא שבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו, לפי שהבלו חם ביותר ואינו מסיח דעתו ממנו, ויש לחוש שמא יחתה אפילו האש מעוטה של קש וגבבה, והטעם בגפת ובעצים אפילו גרוף נמי לפי (שהגרוף) [שהגורף] אינו גורף אלא רוב האש ועצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד (שלא תשארו בה הניצוצות אחת) [שלא תשאר בה ניצוצה אחת] ועצמה מפני שהבלו חם. ושמא יחתה לבער אותם הניצוצות הנשארות. ודעת בעל ההשלמה ז"ל להתיר תנור גרוף או קטום. וכן כתב ה"ר אשר ז"ל. דין לפני הגחלים. אין צולין בצל בשר וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום כדי שיהיו ראויין למאכל לקצת בני אדם כמו מאכל בן דרוסאי, שאם נשאר אחר כך אין שם שום חשש חיתוי מפני שהוא מתחרך לפי שהוא על הגחלים או סמוך להם. וכן הפת בתנור או חררה על הגחלים משיקרמו פנים המדובקים בתנור קודם שחשכה מותר שאם נשארו אחר כן אין שם שום חשש חיתוי שאם יחתה יתחרך ויפסיד אותם.
ואלו הכירות שלנו שקורין פורנילא"ש שמסיקין אותם מבפנים ואחר כך גורפין אותן ונותנין בהן פת או פנדא"ש או בשר במחבת שקורין קסול"א, מאחר שגרופה לגמרי והוא רחב מבפנים יותר משפיתת קדרה דינן כדין הכירה, ומותר לשהות בו הפת והטפלה שקורין פנדא"ש והקסולא"ש עד שיגמרו לאפות משחשכה, והוא שנאפו קצת מבעוד יום שקרמו פני הפת והבשר נתבשל כמאכל בן דרוסאי. וכן כתב ר' חננאל ז"ל פרק לא יחפור [ב"ב כ' ע"ב] דתנינן בתנור של נחתומין אבל תנור דידן ככירה של נחתומין. ודוקא כשגרפוהו לגמרי מן הגחלים אבל אם גרפוהו לצד אחד והניחו הגחלים לאחד מקצותיו אסור להשהות בו אלא אם כן קטם הגחלים שיכסם יפה באפר.
כל מה שכתבנו (הוא הדין השהיה אלא דין החזרה) [הוא דין השהיה, אבל דין החזרה] בכירה כך הוא שאם היא גרופה וקטומה אם סילק ממנה הקדירה מותר להחזירה, והוא שלא הניחה על גבי קרקע אלא שעודה בידו ודעתו להחזירה. ודוקא על גבה אבל לתוכה אסור, אף על פי שקטומה, לפי שמטלטל הגחלים ושמא יתכוין (להחזירה) [להבעירם]. ובכפה אין מחזירין אלא אם כן הוסקה בקש ובגבבה ולא הונחה על גבי קרקע. ובתנור שלנו דין חזרה בו כדין הכירה הגרופה והקטומה. ואחר שהוציאו ממנה הפת או הפאנד"ה שאם נשאר בקצת הבלו עד למחר אפשר לומר שמותר לתת בתוכו פנדא"ש להתחמם שם באותו הבל המועט שבו שהרי אין שם חשש חיתוי כלל שהרי גרפו מבערב, ואפילו לא קטמוה הרי נתאכלו וכהו כל גחליו, ואין צריך שיזהר בזה שלא יהא שם גחלת כלל שלא יחתנה בהחזיר הפת בתוכה. וחשש בישול ואפיה אין בזה שכבר נתבשל ונאפה לגמרי קודם לכן. ומשום הטמנה נמי ליכא שאסור להטמין משחשכה ואפילו בדבר שאינו מוסיף שאין זה דרך הטמנה כלל לפי סברת הפוסקים. אבל לפירוש ר"ש ז"ל יש לפקפק. ולתת מים בתוך הקדירה כשצמקה יותר מדאי אסור, לפי שהמים קלים להתבשל ודינם כדין התבשיל, מיהו אם בשלם קודם לכן מותר. ועל כן פשט המנהג בנשים שנותנות בחמין מים שנתבשלו שקורין שמדי"ן מפני שאותן המים כיון שנתחממו הרבה על פי הכירה כבר נתבשלו וליכא משום בישול שנותנין אותן בתוך התבשיל חם ביותר. וצריכות להיזהר שלא לתת אותן המים בעוד הקדירה על האש, לפי שהן מערבות ומגיסות בקדירה כדי לערב יפה, וקיימא לן דמגיס חייב משום מבשל, אפילו בקדירה מבושלת כל זמן שהיא על האש, אבל ביורה עקורה אין בה משום מגיס. והא דפרכינן פר"ק דשבת גבי יורה עקורה והלא מגיס בה, לאו משום מבשל קאמר אלא משום צובע. וכן פירש"י ז"ל והרמב"ם.
כתב הר"ז ז"ל תקנת רז"ל היא לענג שבת בחמין, וכל שאינו מאמין ואוסר החמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין. וכתב ה"ר יצחק ז"ל וזה לשונו, שבחופות רגילין לתת היורה מערב שבת על הפטפוט, והאש בוער תחתיו, ומחפין היורה בנסרים, ועבדים גוים מחממין אותה בשבת, אם לא נתקררה כל כך שלא היתה ראויה לאכילה כמאכל בן דרוסאי קודם שיחממו אותה, ואין חוששין בחימומן ושריא לאכול.
מסכת שבת
<h2>דף לז.</h2>
והיכא דשכח קדירה על גבי כירה שאינה גרופה או קטומה. דעת הרי"ף ז"ל דתבשיל שלא בשל כל צרכו אסור עד מוצאי שבת. וכל זה אם עבר ושהה במזיד אבל אם עבר ושהה תבשיל שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר, וכל שכן אם שכח שוגג. והרמב"ם ז"ל כתב דמזיד לא שנא תבשיל שלא בשל כל צרכו ולא שנא בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, אבל אם שכח תבשיל שלא בשל כל צרכו הוא דאסור מפני שבשל בשבת, אבל אם בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר.
<h2>דף לח:</h2>
הנותן ביצה בצד המיחם להתגלגל ונתגלגלה חייב כמבשל באש עצמה שזהו תולדת האור, אבל ביצה בבגד חם או באבק דרכים שהם חמים מפני השמש או המבשל בחמי טבריא פטור שאינן כחמי האש אבל גזרו עלייהו מפני תולדת האש. ומותר לתת בחמה צונן או ביצה וכיוצא בה מדבר שקל להתבשל ולא גזרו חמה אטו אור. וסימן יפה כח הבן מכח האב. כלומר בחמה עצמה לא גזרינן ובתולדת חמה גזרינן כגון באבק דרכים.
<h2>דף לט.</h2>
המבשל דבר שהיה מבושל כל צרכו או שלא היה [צריך] בישול כלל פטור. וכל שבא בחמין מלפני השבת כלומר שנתבשל שורין אותו בחמין בשבת ואפילו בכלי ראשון, ובלבד שלא יהיה על האש, גזירה שמא יגיס בה ויתחייב משום מבשל. ואפילו לשרות בתוכה הרבה מותר דאין בישול אחר בישול. ויש שהתירו לצלות הבשר המבושל מערב שבת כנגד המדורה כדי שיצטמק כעין צלי, דאין צלי אחר בישול. ומביאין ראיה מפסח שאמרו בפסח שני שאם בשלו ואח"כ צלאו פסול שאין זה צלי אש כיון שנתבשל מעיקרא. ויש דוחין זאת הראיה ואומרין שאין טעם בפסח משום דאין צלי אחר בישול שהרי אם צלאו ואח"כ בישלו פסול. ואע"פ שהיינו יכולין לומר שאין בישול אחר צליה אלא מקראי יתירי דרשינן הכי, אבל המחמיר תבוא עליו ברכה. והרז"ל כתב ג' מחלוקות בדבר. כל דבר לח וצלול יש בישול אחר בישול. ובדבר יבש אם ענין ראשון ושני דרך אפיה וצליה והשני בבישול תוך מים או יין אומר ה"ר אליעזר דיש בישול אחר אפיה וצליה דומיא דההיא דפסחים דאמ' אין יוצאים במצה מבושלת אע"פ שלא נימוחה שהבישול מבטל האפיה. ולפי זה מותר להניח צלי או בשר מבושל סמוך לאש כדי לחמם אע"פ שמחממין כל שהיד סולדת בו. (ויש אומרים דלא נראה) [ויש אוסרים, ולא נראה] דאין לאסור כי אם היכא שמבשל לבסוף במים או ביין. וכל שלא בא בחמין מערב שבת מביאין אותו בחמין בשבת בלתי שריה, ובלבד שלא יהיה מלוח כמו שכתבנו.
<h2>דף לט:</h2>
ומים שהוחמו מערב שבת רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו, גזירה משום מרחץ. ומותר לרחוץ בחמי טבריא. ובחדר שיש בו הבל אסור. אבל לא ירחוץ אדם במים שאובין שבמערות חמין לפי שיש בהן הבל ובאין בהן לידי זיעה ונמצא כמרחץ.
<h2>דף מ:</h2>
המבשל דבר שהיה מבושל כל צרכו או שלא היה [צריך] בישול כלל פטור. וכל שבא בחמין מלפני השבת כלומר שנתבשל שורין אותו בחמין בשבת ואפילו בכלי ראשון, ובלבד שלא יהיה על האש, גזירה שמא יגיס בה ויתחייב משום מבשל. ואפילו לשרות בתוכה הרבה מותר דאין בישול אחר בישול. ויש שהתירו לצלות הבשר המבושל מערב שבת כנגד המדורה כדי שיצטמק כעין צלי, דאין צלי אחר בישול. ומביאין ראיה מפסח שאמרו בפסח שני שאם בשלו ואח"כ צלאו פסול שאין זה צלי אש כיון שנתבשל מעיקרא. ויש דוחין זאת הראיה ואומרין שאין טעם בפסח משום דאין צלי אחר בישול שהרי אם צלאו ואח"כ בישלו פסול. ואע"פ שהיינו יכולין לומר שאין בישול אחר צליה אלא מקראי יתירי דרשינן הכי, אבל המחמיר תבוא עליו ברכה. והרז"ל כתב ג' מחלוקות בדבר. כל דבר לח וצלול יש בישול אחר בישול. ובדבר יבש אם ענין ראשון ושני דרך אפיה וצליה והשני בבישול תוך מים או יין אומר ה"ר אליעזר דיש בישול אחר אפיה וצליה דומיא דההיא דפסחים דאמ' אין יוצאים במצה מבושלת אע"פ שלא נימוחה שהבישול מבטל האפיה. ולפי זה מותר להניח צלי או בשר מבושל סמוך לאש כדי לחמם אע"פ שמחממין כל שהיד סולדת בו. (ויש אומרים דלא נראה) [ויש אוסרים, ולא נראה] דאין לאסור כי אם היכא שמבשל לבסוף במים או ביין. וכל שלא בא בחמין מערב שבת מביאין אותו בחמין בשבת בלתי שריה, ובלבד שלא יהיה מלוח כמו שכתבנו.
מניח אדם קיתון של מים כנגד המדורה כדי שיתפשר לא כדי שיחם. מותר לצוק מים חמין בתוך צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון לפי שהוא מחמם הרבה. וסך אדם ידו בשמן או במים ומחמם כנגד המדורה, והוא שלא יחם כדי שיהא כריסו של תינוק נכוה בהן פי' שנכוה בהן. ומחמם אדם בגד ומניחו על גבי מעיו.
<h2>דף מב:</h2>
ואם צק אדם תבשיל מן הקדירה לקערה אף על פי שהוא רותח נותן בתוכו תבשיל לפי שכלי שני אינו מבשל. ויש מתירין אפילו נתן התבלין בקערה ואחר כך צק התבשיל מן הקדירה לקערה דערוי כלי ראשון אינו ככלי ראשון.
לא יתן אדם תבשיל בתוך קדירה רותחת, ואף על פי שהורידה מעל האש, אבל נותן לתוכה מלח שאינו מתבשל אלא על ידי אש גדולה.
וכל מוקצה מחמת איסור כגון מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בה באותה שבת אסור ליהנות ממנו ואסור לטלטלו. ואסור לבטל כלי מהיכנו לפי שהוא כבונה או כסותר. כיצד לא יתן כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה או תחת הנר לקבל השמן הנוטף, מפני שהביצה או השמן אסור לטלטל, אבל נותן כלי כדי שלא תישבר, וכן נותן כלי תחת הנר לקבל ניצוצות לפי שאין בהן ממש כמו שביארנו, ולא בטלו מהיכנו.
<h2>דף מג.</h2>
ונותנין כלי תחת הדלף, ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע, והוא שיהיה דלף ראוי לרחיצה, שאם לא כן אין נותנין. ואם נתן מותר לטלטלו במים מאוסים שבו, שאין עושין גרף של רעי לכתחילה.
<h2>דף מג:</h2>
ועוד כתבו ז"ל חררה שטמנה בגחלת מותר לטלטלה במגולה מקצתה, ואף על פי שמכבה, לפי שאין מתכוין לכך ולא פסיק רישיה [הוא]. והר"ז והרמב"ם כתבו כללו של דבר, כל דבר שאיסור והיתר זה על זה, אם הוא צריך לאיסור אין מותר לטלטלו אלא במת בלבד, אבל אם הוא צריך להיתר מטלטל גם האיסור, ונוערו או שומטו, כגון מעות על הכר, ונר שעל גבי הטבלא, ופגה שטמנה בתבן, וחררה שטמנה בגחלים. והני מילי כשלא הונח שם האיסור על דעת שיהא ההיתר בסיס לו אבל הניחו על דעת כן אסור, דכל בסיס דבר איסור כאיסור עצמו ע"כ. וטלטול מן הצד שמיה טלטול גבי אבנים או עצים אבל לא למת ולא לגבי אוכלים כמו שביארנו.
<h2>דף מד.</h2>
ועוד כתב מותר ליגע בשבת במעמד שלפני הארון שהנרות עומדות עליו בין שהוא של אבן בין של עץ ורק שלא ינענענו, ואף על פי שהוא תשמיש ובסיס לדבר האסור (דמסיקנה אפילו) [דמסקינן דאפילו] איסור עצמו אין אסור ליגע אלא אם כן מטלטלו.
ועוד כתב שמותר ליגע בתנור של בית החורף שהוחם בשבת. ועוד כתב שאם חפץ אחד או שום דבר מונח על גבי מעות בשבת וצריך לו שמותר לטלטלו משום שדבר מוקצה אין אסור אלא לטלטל אבל ליגע מותר.
ועוד כתב מי שהניח בערב שבת פירות בתנור של בית החורף לצלות רק שיהא קודם תפילת ערבית מותר ליגע וליקח אותם מן התנור כל זמן שירצה לפי שנאכלין חיים.
וכל שהוא בסיס לדבר אסור כגון נר שהדליקו בו באותה שבת, ואפילו כבה אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו. אבל השוכח נר על גבי טבלא או שנפל על הטבלא מנער את הטבלא והנר נופל אם כבה כבה, דכיון דלא מכוין שרי, ואפילו בנר של שמן דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא דשרי. ונר שלא הדליקו בו אותה שבת מותר לטלטלו לפי שיש תורת כלי עליו. ומנורה בין שהיא ניטלת בידו בין שאינה ניטלת אם לא בשתי ידים מותר לטלטלה אף על פי שאדם קובע לה מקום. ואי אית בה חוליות אסור לטלטלה. ואי אית בה קשרים כעין חוליות, גדולה אסורה אטו גדולה של חוליות, וקטנה מותרת, ואין האיסור אלא שמא יתקע, וכל תוקע חייב משום בונה. ונר שהדליקו בו באותה שבת אסור לטלטלה אפילו על ידי כיכר או תינוק, הואיל והוקצה כשהוא דולק הוקצה (בכל) [לכל] היום כולו, שלא התירו כיכר או תינוק אלא למת. וכן הדין לכל כלי שמלאכתו לאיסור שלא יועיל בו נתינת כיכר או תינוק לטלטלו מחמה לצל. וכן דעת בעל ההשלמה ז"ל. וקצת חכמי צרפת הורו לטלטל נר שהדליקו בו באותה שבת על ידי כיכר אם הונח עליו מבעוד יום, (ועוד) [ואומרים] שמה שאמרו ז"ל לא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד ר"ל כשמניחין אותו בשבת אבל כשהונח מבעוד יום מותר. ונדחית סברא זו מההיא דאמרינן [מ"ה ע"א] מניחין נר על גבי דקל בשבת דמשמע שאין בו שום היתר לטלטלו אפילו כבה, שאם יהיה בו שום היתר לטלטלו לא יתירו להניחו על גבי דקל (כדמפורש) [כי אפשר] שישתמש במחובר.
<h2>דף מד:</h2>
ואם לא היו שם כל בין השמשות שהונחו שם אחר כך אסור לטלטלן בעוד שהן עליו אבל אם נטלו מותר. ויש ללמוד מכאן לבעל הבית שהניח מעות בכוס או בקערה לפרוע לפועלים גויים שיבואו לשאול שכרם משחשכה ויטלום משם, אותו כלי אסור לטלטלו כל השבת מיגו דאתקצאי לבין השמשות, אבל אם בא גוי בביתו בשבת והביא מעות והניחן בכלי אותו כלי אסור בעודן בו, אבל אם בא גוי ונטלן או נשפכו משם בו ביום אותו הכלי מותר אחר כך שהרי לא הוקצה לבין השמשות ולא נאסר אלא בעודן עליו. וכל הנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר כגון תיבה שיש בה מעות מותר לטלטלה לצורך גופה ולצורך מקומה.
<h2>דף מה.</h2>
וכל מוקצה אחר כגון לסחורה או כדי לייבשן מותר לטלטלן ולאוכלן חוץ מגרוגרות וצימוקין בלבד מפני שמסריחין בינתים.
<h2>דף מז.</h2>
ועוד כתב [א"ה הר"ף] מטלטלין כנונא אגב קטמיה. גיזי צמר ושלחין של אומן אין מטלטלין אותם שאין אדם רוצה שיטלטלו דאומן קפיד.
וכתב ה"ר מאיר אותן כוסות העשויין פרקים שנוטלין אותן מן הרגל ומחזירין אותן אם הם רפויין מותר לפרקן ולהכניסן בשבת, ואם מכניסן בחוזק אסור בין לפרקן בין להחזירן.
<h2>דף מז:</h2>
ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדירה שטומנין אף על פי שאין הגחלים סביבה. ויש מקילין כשיש אויר מהגחלים לקדירה. ופירות חיות מותר להטמינן אפילו סמוך לחשיכה כיון שנאכלות כשהן חיות. אמנם משחשיכה אסור להטמינן וגם להוסיף כיסוי עליהן כשיש תפוחים, וכן על קדירה שאינה מבושלת ואפילו היא כמאכל בן דרוסאי התוספת כיסוי הוה ליה מבשל, ובישול שייך אפילו בדבר הנאכל כמו שהוא חי. וכל שכן שאסור לתת תפוחים אצל האש בשבת לצלותן ולא המים להפיג צינתן. וצריך שיהיה רחוק מן האש שאפילו יהיה זמן מרובה לא תהא היד סולדת.
<h2>דף נ:</h2>
וכל הרוחץ את ידיו בדבר שמשיר את השיער חייב. לפיכך אין רואין במראה של מתכת בשבת שמא יסיר בה נימין, שאדם עשוי להשיר במראה עצמה נימין המדולדלין. ואפילו במראה [קבועה] אסור שלא תחלוק (על דברי) [בדברי] חכמים שאמרו אין רואין במראה של מתכת. ובשם הר"מ ז"ל מצאתי ואם קבעה בכותל מותר שנראה שאינה עשויה להשיר בה נימין. ועל כן פשט ההיתר עכשיו בנשים לראות בהן. וכן דעת הרי"ף וההשלמה ז"ל, אבל הבעל המאור ז"ל כתב שלא תחלוק במראה אפילו שאינה של מתכת. ולא מצא היתר בנשים לראות במראה כלל בשבת אלא שאין להן שיער בפנים ואין שם נימין מדולדלות שנתלוש להשירן. ואין מעבירין על הראש המסרק ואפילו של פיל ואפילו אותו שעושין משער החזיר שאי אפשר שלא יעקרו השערות.
הטומן לפת וצנון בעפר אם היו מקצת עליו מגולין ניטלין בשבת וכן חררה שטמנה בגחלים אף על פי שאינה מגולה מקצתה מבעוד יום תוחבה בכוש או בכרכר (והוא) [והיא] ננערת מאליה משום דגבי אוכלין טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. ואף על גב דקיימא לן [קמ"ד ע"ב] גבי אבן שעל גבי החביות ובמניח נעשה בסיס לדבר האסור, וגחלים על גבי חררה מניח הוי, אף על פי כן לא נאסרה משום בסיס, שלא (הניחו) [הונחו] שם על דעת בסיס דאדרבה הגחלים הן צריכין [לחררה]. וכן בטומן לפת וצנון (בעפר) [העפר] צריך להן לשמרן. וכן כתב בעל ההשלמה. כללו של דבר אין אוכל נעשה בסיס לדבר האסור. ומה שאמרו רז"ל [קמ"ב ע"ב] באבן על פי החביות הכלי נעשה בסיס לא האוכל שבו.
<h2>דף נא.</h2>
ואף על פי שאמרו אין טומנין משחשיכה אם בא להוסיף מוסיף. ואם לא הטמין מבעוד יום אסור להטמין משתחשך. והיכא שהטמין בהיתר מבעוד יום מותר ליקח [מן] התבשיל משתחשך ולחזור ולכסותו, כדתנן נתגלה, פירוש משהחשיך, מותר לכסותו. ור"ף ז"ל כתב מדקאמר נתגלה דוקא נתגלה מאליו אבל בידים לא. מיהו מסקנא דנוטל הסדינין ומניח הגלופקרין נוטל הגלופקרין ומניח הסדינין יש ראיה דהלכה כרבן [שמעון בן] גמליאל. ותניא מותר ליקח הסדינין ומניח הגלופקרין אבל נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו משתחשך משום דדמי לתחילת הטמנה.
המניח סביב הקדירה או תחתיה או שכיסה אותה בדבר הראוי ליטול בשבת או שהניח סביבותיה דבר שאינו ניטל וכיסה אותה בדבר הניטל הרי זה נוטל ומחזיר שהרי יכול ליטלה בשפתה כיון שהכיסוי דבר שניטל, אבל אם טמן אותה כלומר שהניח סביבותיה וכיסה בדבר שאינו ניטל, או שהניח בסביבותיה דבר הניטל וכיסה אותה בדבר שאינו ניטל, אם מגולה מקצתה נוטלה משם ואם לאו אסור, דכיון שהניח במזיד הדבר שאינו ניטל נעשית הקדירה בסיס לדבר האסור. והא דאמרינן [קמ"ב ע"ב] באבן שעל פי החבית מטה החבית על צידה והיא נופלת אוקי לה בשוכח. והר"ז ז"ל פסק דאפילו כיסה אותה בדבר שאינו ניטל אם הקדירה מגולה מקצתה הרי זה נוטל ומחזיר שמנער הקדירה והכיסוי נופל שאין לומר בזה נעשה בסיס לדבר האסור, לפי שאינו אלא לצורך שעה ודעתו היה מאתמול ליטלו ממנה שבת. ואם אין הקדירה מגולה מקצתה כגון שהכיסוי שלה מקיף סביבותיה ומגיע עד הקרקע (ואינו) [אינו] נוטל ומחזיר.
השוכח דבר האסור לטלטל כגון מעות או אבן על גבי כר או כסת או על השולחן וצריך לגוף הכר או הכסת או השולחן ינער אותו והן נופלין. ואם צריך למקומן נוטלן עם המעות ויניח הכל במקום אחד שאם ינער אותן שם לא יכול לישב באותו מקום. אבל הניח עליהן במזיד נעשו בסיס להן ואסור לטלטלם אפילו נפלו המעות מאליהן כיון שהיו שם בין השמשות. ופירש הר"י מניח היינו שמניח שם המעות או הדבר (שאסור) [האסור] כדי להשהותו שם כל השבת כולה, אבל אם נתן שם במזיד מערב שבת כדי לטלטלו למחר בשבת מותר לנער כמו שוכח, כדתנן טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ולמחר נוטל את הכיסוי והן נופלות. והר"ף ז"ל כתב וצריך עיון בפסק התוספות פרק כל הכלים דרבינו תם ור' שמשון מפלי אומר מענין אבנים של חמין ולענין אבן שמהדקין בה את הברזא ע"כ.
<h2>דף נא:</h2>
מניחין כלי שיש בו מים חמין על כלי שיש בו מים חמים ביותר, כדי שיהיו המים עומדין בחומן. ומותר להטמין את הצונן לפירוש הרמב"ם ז"ל כדי שלא יצטנן או כדי שתפוג צינתו. וזאת ההטמנה מותרת בשבת והוא שלא יהיה בדבר מוסיף הבל שלא נאסרה הטמנה זו אלא [בדבר חם אבל] בדבר צונן אין לחוש אלא אם כן הניחו על פי קומקום שעל האש דאסור. ור"ש ז"ל פירש להטמין הצונן לתת כלי או כד על גבי הצונן כדי שלא יתחמם מרוב החום.
ואסור להוציא על הבהמה בשבת מפני שהוא מצווה על שביתתה.
ומותר למשוך בהמה במתג ורסן ברשות הרבים, והוא שיהיה ראוי לה, וכל שמירה מעולה או פחותה אסור להוציאה בה לפי שמשאוי הוא לה, כן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. והר"ז ז"ל כתב ולי נראה דתרי גווני דנטירותא (יתירה) [יתירתא], דכל נטירותא שאין דרך בני אדם לעשות בחול כלל הוי (בחול) משאוי, וכל נטירותא יתירתא שקצת בני אדם עושין אותה בחול לא הוי משאוי.
<h2>דף נג:</h2>
והרמב"ם ז"ל כתב דברים שאין דרך הבריאים לאכול או לשתותם בחול אסור לחולה (לאוכלין) [לאוכלן] או לשתותם בשבת גזירה שמא ישחוק סמנין, אבל דברים שדרך הבריאים לאוכלן בחול אף על פי שמתכוין לרפואה מותר. וכן סמנין שדרך הבריאים לסוך בהן בחול מותר לסוך בהן בשבת לרפואה.
וסכין ומפרכין לאדם. וכתב בעל התרומה דדוקא בשמן הוא שסכין בשבת אבל בחלב או שומן אסור לפי שהוא ניתך ונמס על ידו ונעשה נולד, אבל בחול מותר לסוך חטטין בחלב, ולא אמרינן דסיכה כאכילה, דהיכא דאיכא צערא לא גזרו, והראיה בזה מיום הכפורים דאמרינן [יומא ע"ו ע"א] אם יש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. אבל לתענוג שלא במקום צער אסור. ולפיכך אסור לנשים לסוך בניהן הקטנים בחלב או בשומן חזיר לפני האש אפילו בחול דהתם הוי סיכה כאכילה וכמאן דמספי להו איסורא בידים דמי, ובהא מוזהרין הגדולים על הקטנים ע"כ.
בהמה שאכלה כרשינין הרבה מריצין אותה בחצר עד (שתרפא) [שתתרפא]. ואסור להעמיד הבהמה במים לרפואה אבל להוליכה בחצר מותר. והרמב"ם ז"ל כתב וכל צערא דבהמה שרי, ולא חיישינן לשחיקת סמנין, ואי אכלה כרשינין מריצין אותה (לחצר) [בחצר] משום רפואה, ואם אחזה דם מעמידין אותה במים כדי שתצטנן עכ"ל.
<h2>דף נד.</h2>
ולא ימשוך אדם בהמות בחבלים שתים יחד, אבל אם אינן קשורות יחד מותר להכניס בידו כמה חבלים או כמה אפסרים מכמה בהמות. והמושך בהמה בחבל צריך ליזהר שלא יוציא ראש החבל שבידו מתחת ידו טפח, שנראה כאילו הוא חבל בפני עצמו והוי משאוי. והחבל שמידו ועד ראש הבהמה צריך שיגביהנו מעל הקרקע טפח שאם לא כן יראה כאילו נוטלו בידו שלא למשוך הבהמה.
<h2>דף נד:</h2>
ואין הסוס יוצא בסולם שיש בצוארו שעושין לו כדי שלא ילחך מכתו, ולא ברצועה שברגלו שעושין (להן) [לו] לסימן כדי שלא ינגפו רגליו זה בזה. ולא תרנגולין בחוטין שעושין להן בסימן שלא יתחלפו, ולא ברצועות שעושין להן שלא יברחו. ולא עגל בגימון, פירוש עול קטן. לא יצא החמור בפרומביא. ועגלים מותרין לצאת בחבל אבל לא בזממם כדי שלא יינקו. ולא יצא בהמה עמה בחצר. ונראה שהתרנגול יש לו דין בהמה.
ומותר להוציא הבהמה במכסה שלה עם המרדעת הקשורה לו מפני הצינה, ומשום צער בעלי חיים התירו זה. לא יצא חמור במרדעת אלא אם כן קשורה לו מערב שבת. ושאר בהמות אפילו קשורות אסורות. וה"ר יצחק ז"ל כתב אסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת מעל החמור, ואפילו בחצר. וכן ליתן עליו רק מרדעת על חמור שרי כדי שלא יצטנן.
<h2>דף נז.</h2>
והרמב"ם ז"ל כתב פרק י"ט להלכות שבת מותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהוא לו תכשיט ואין דרכו של איש להראות, וכבר נהגו העם שלא לצאת [בטבעת] כלל. וה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל כתב ועכשיו שהנשים יוצאות בטבעות של קדושין זה ודאי דינו כטבעת שאין עליה חותם ותכשיט הוא להן שאותן האותיות אינן חותם כלל, שלא נקרא חותם אלא אם כן חקוקות בו אותיות או צורות כדי שיהא במה שחותמין בה חותמה בולט. וכן הטבעות שקובעין בהן אבנים טובות הן באמת טבעות שאין עליהן חותם ותכשיט שלה הן, אך האנשים שיוצאין בטבעות שיש בהן אבן טובה כיון שאין עליה חותם היה ראוי שלא לצאת כלל, אך אלה הענינים משתנים לפי הזמנים ולפי המקומות, וסומכין על מה שנהגו עכשיו לעשות תכשיט בחול ולהביאם לנוי או לרפואה, והמחמיר תבא עליו ברכה. וכתב הבעל התרומה ז"ל לדידן אפילו נושקא דהיינו מכבנתא אם תקועה בשלשלת של כסף אם יש בה מחט תקועה שיכולה לסגור צוארה מותר לדידן דלית לן רשות הרבים, וכן מפתח של כסף או זהב שיש בה מחט תקועה נמי שריא לדידן. (כן) [וכן] הנשים העשירות הדואגות בשבת פן יגנבו העבדים והשפחות נותנות כל מפתחיהן בתיבה אחת שמפתחה של כסף או של זהב ובראשה מכבנתא שתקועה בחלוקה, וגם בראשי הרצועות של כסף שעושין צורות מפתח של כסף לתכשיט ולנוי סוגרות ופותחות בהן. וכתב ה"ר מאיר דוקא אם היא לנוי כגון שהיא של כסף אבל של ברזל ושל נחושת לא אפילו היא לנוי. והר"ף ז"ל כתב מיהו נהגו העולם היתר אף בשל ברזל רק שיהיה יד המפתח סדוקה כדי שיוכל להכניס הרצועה תוך רוחב בית יד המפתח, וגם טוב שיעשנה קטנה שהיא לנוי.
כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטו או שהוא מתכשיטו ואפשר שיפול מהרה ויבא להביאו ברשות הרבים חייב. וכן האשה לא תצא בדבר החוצץ בפני הטבילה. וטעמא משום דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה בשבת ושריא להו ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים, [ואף על פי] שאין מטבילין את הכלים בשבת זהו מפני שמתקן כלי, אבל הטמא מותר לטבול מפני שנראה כמקר. ואיכא מאן דאמר דהני מילי דאיכא למיחש להכי במקום שטובלות בנהר אבל במקום שטובלות במקוה שבתוך הבתים לית לן בה. וכתב ה"ר דוד [ב"ר] לוי ז"ל וזה לשונו ועכשיו פשט המנהג ברוב מקומותינו להיות הנשים יוצאות בכל אלו הדברים שקולעות בהן שערן ואפילו בדברים שחוצצין בטבילה ואין מוחה בידן, גם בכל התכשיטין האחרים שיש לחוש דלמא שלפה ומחויא יוצאות להדיא, והיו יוצאות אף בדורות קדמונינו שהיו חסידים ואנשי מעשה ולא היה מערער בדבר. ואפשר שנהגו בדברים אלו כשאר הדברים שאמרו עליהן הנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין. וכן דעת הר"ת ז"ל. ויש מן החכמים שכתבו הדברים שמוציאין לרשות הרבים גמורה יש בו חיוב, והוא שהדין נותן שנגזור ונאסור להן עכשיו לצאת אפילו ברשות הרבים שלנו שאינו רשות הרבים גמורה מפני שאינו רחב י"ו אמה, אבל כל הדברים שמנו חכמים במשנה אם יצתה ברשות הרבים גמורה פטורה שלא אמרו לא תצא כי אם לכתחילה בין משום חשש טבילה בין משום דלמא שלפה ומחויא, הלכך אין החיוב כל כך לאסור ברשות הרבים שלנו שדומה כגזירה לגזירה, שאין אסור לצאת אלא משום דלמא שלפא וכי שלפא נמי לא אתיא לאתויי ברשות הרבים. ויש נותנין טעם אחר להכשיר לפי שהנשים עכשיו אינן שחצניות כל כך, פירוש מלשון אנשי שחץ, כלומר מתגדלות ומתגאות בתכשיטיהן לשלוף התכשיטין כי אם בבית לא בחוץ כלל, ולפיכך לא חשו עליהן, ודומה למה שאמרו מאן דרכה למיפק בכך (וכך אשה חשובה) [אשה חשובה, ואשה חשובה] לא שלפא ומחויא. וכן אמרו אשה שריחה רע לא שלפה ומחויא, הרי שסמכו הרבה על זאת החזקה.
וכתב הבעל התרומה ז"ל שמותר לתת מוך או תבן או צמר במנעלים שלנו שאין לחוש שמא יפול ויבא להביאו.
<h2>דף נט:</h2>
ומותר אדם לצאת בב' סרבלין אבל בב' חגורות יש אוסרין ויש מתירין, ובלבד שתהיה אחת על הגוגיל"ה והאחרת על הקוטי"ש. ובעל היראים אוסר, והוא שאינו צריך אלא אחד מהן שלא התירו לעשות כן אלא בדליקה אבל שלא במקום דליקה ודאי אסור עכ"ל.
<h2>דף ס.</h2>
אשה הנותנת מוך או סודר לקבל נידותה אם להציל מטינוף הרי זה אסור משאוי הוי, ואם בשביל צערא מותר. ועוד כתב לא יצא האיש בשיירין ובסיקרא ואם יצא אינו חייב.
<h2>דף סא.</h2>
ויוצאין בקמיע מומחה כגון שריפא שלשה בני אדם או עשאו אדם מומחה שריפא שלשה בני אדם בקמעין שעשה.
<h2>דף סב.</h2>
וכתב הר"ז ז"ל נקטינן דתכשיטי זהב או כסף תקועין מחוברין ברצועה או בבגד ומפוזרין לכאן ולכאן אשה יוצאת בהן. ותכשיטין שהם כולם של כסף ושל זהב אסורה האשה לצאת בהן. והאיש בין כך ובין כך מותר דלא שליף ומחוי. מיהו מה שמיוחד לאיש לבד ולא לאשה. וכן כתב בטבעת שיש עליה חותם שמותר האיש לצאת בו אפילו לרשות הרבים. והרמב"ם ז"ל כתב דלעולם איש ואשה שוין למגזר דלמא שליף, ולא יצא האיש בטבעת שיש עליה חותם ואף על פי שהוא לו תכשיט (דלא) [דלמא] שליף ומחוי. והא דאמרינן בגמרא [נ"ט ע"ב] קמרא שרי, ואוקימנא דאניסכא מידי דהוה אאבנט של מלכים, וטעמא דמילתא משום הכי לא גזרו ביה דלמא שליף דאי שליף יפלו הבגדים שעליו ואין דרך בני אדם להתיר אזוריהן בשוק.
<h2>דף סג:</h2>
ואומר רב שמותרת האשה לקשור סביב שוקיה רצועה או משיחה. ואין לחוש פן ישתלשלו למטה אף על פי שאין רצועה כמו בירית, כדאמר רב הונא אמר רב יוחנן בירית שברגלים מותרין ויוצאין בהן. ואומר ר"י ז"ל שבני אדם הנחבשין ויש כבלים ברגלים שמותר לצאת בהן ואינו משאוי, וליכא למיגזר דילמא מפסיק ואתי לאתויי ארבע אמות לפי שתקועין היטב.
<h2>דף סד:</h2>
תנן יוצאין במוך שבסנדל, תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור, אבל במנעל שלנו מותר לצאת במוך שבתוכו דלא נפול מיניה כמו מסנדל, ואפילו בשבת מותר ליתנו לכתחילה. והר"ף ז"ל כתב וצריך עיון אם הוא הדין בקש ע"כ. (וסופה) [וסיפא] דקתני ובלבד שלא יתן לכתחילה וברייתא דקתני תצא (אם) [ואם] נפל לא יחזיר לא קאי אלא אפלפלין וגרגר של מלח שבפיו כשנותנו בשבת בתוך פיו, לפי שנראה שרוצה להוליכן (במקום) [למקום] אחר דרך רשות הרבים, אבל מוך שבתוך המנעל מותר לצאת בו וליתנו אפילו בשבת. ועוד כתב אדם שיש לו ריח הפה מותר לצאת בפלפל בפיו, ומספקא לן אם מותר ליתנו בשבת אי לא. ומותר לפרוף על האבן, פירוש לכרוך חוט ומשיחה סביבו כדי שלא יפול בגדו אבל על המטבע לא יפרוף לכתחילה בשבת אבל מערב שבת מותר.
<h2>דף סה:</h2>
ואין הקיטע יוצא בקב שלו, וקיימא לן דמנעל של עץ מנעל הוא, והיינו טעמא דאסור דלמא מפסיק ואתי לאתויי. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל למדנו מדבריהם שאין יוצאין בשבת באותן מנעלים של עץ שקורין אישקוב"שיש או אישקונפי"נש שנועלין בימות הגשמים באלה הארצות דלמא מפסיק ואתי לאתויי. ובאלה הסנדלים המסומרים שלנו גם כן הדבר פשוט שאסור לצאת בהן אף על פי שאינן עשויין כאותן שלהן שגזרו עליהן, דמכל מקום מסומרין הן לחזק, ואמרינן בגמרא [ס' ע"ב] דאסורין, ועוד שקרובין הן להשמט מן הרגל יותר ויותר מאותן שגזרו עליהן, שמשמע לפי הגמרא שהיו נקשרין ברצועות ובתרסיות על הרגל. אך באותן שאינן מסומרין שקורין בטינ"ש יש קצת ראיה להתיר אף על פי שאין נקשרין, מההיא דפרק יום הכפורים [יומא ע"ח ע"א] דאמרי רב אמי ורב אסי עברו נהרא במנעל דרך מלבוש בשבת, ופריך תינח מנעל כלומר שאינו נשמט מן הרגל סנדל מאי איכא למימר, וודאי בסנדל שאינו מסומר קאמר כיון (דיצא) [דיוצא] בו בשבת, ואסיקנא דבסנדל לכתחילה לא, כלומר לא יעבור בו מים דרך מלבוש מפני חשש שמא ישמט מן הרגל מכלל דבמקום אחר שלא בהעברת מים מותר לצאת בהן בשבת. והמחמיר תבא עליו ברכה. ואותן שקורין שוק"ש בלע"ז שמביאין בעת הטיט אין יוצאין בהן בשבת. והשתא דאתית להכי דגזרינן דלמא משתמיט, המלבוש שנותנין על הראש שקורין קפיא"ו כשלובשין אותו דרך אחוריו בלבד יש לפקפק דלמא לא מהדק שפיר ונשמט מן הראש או רוח דוחה אותו. והחכם שקלי ז"ל היה אוסרו בשבת אם לא דרך מלבוש. כך כתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל.
והורה רבינו תם ז"ל אדם שכווץ גיד שוקיו או שיש חולי ברגלו שאינו יכול לצאת ולישען עליו שמותר לצאת במקלו בשבת אבל זקנים שמנענעין גופן אסור.
<h2>דף סט:</h2>
המהלך במדבר ולא ידע מתי יום שבת מונה מיום שטעה ו' ימים ומקדש יום אחד ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאי שבת בכל יום ויום אפילו ביום זה שהוא מקדש מבדיל בו. ואם איש עני הוא שאין לו במה יתפרנס אם לא ישתכר עם בני השיירא עושה מלאכה אצלם בכל יום כדי פרנסתו כדי שלא ימות, ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו שבכל יום ספק שבת הוא, ואם ידע שהיום יום ח' ליציאתו או ט"ו או כיוצא בזה המנין הרי מותר לעשות המלאכה אותו היום שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירא בשבת, ושאר הימים חוץ מזה עושה כדי פרנסתו, והוא הדין שיכול לילך עמהם חוץ לתחום שגם זה הוא צורך חייו שאם יניח שיירתו ימות במדבר. וראיה על זה הא דאמרינן דההוא יומא מינכר ליה בקידושא ואבדלתא, ואם יהיה אסור לצאת עמהם חוץ לתחום לימא דמינכר ליה דלא נפיק חוץ לתחום.
<h2>דף עג.</h2>
המלאכות שחייבין עליהן בשבת מהן אבות ומהן תולדות. והאבות ארבעים חסר אחת ואלו הן, אסור לחרוש, לזרוע, לקצור, לעמר, לדוש, לזרות, לברור, לטחון, לרקד, ללוש, לאפות, לגזוז, ללבן, לנפץ, ולצבוע, לטוות, לעשות הנירין. להכניס המסכה, לארוג, להפריד הארוג, להוציא השתי מן הערב, לקשור, להתיר, לתפור, לקרוע, לבנות, לסתור, להשלים המלאכה והוא הנקרא מכה בפטיש, לצוד, לשחוט, להפשיט, להעבד העורות, למחקו, לחתכו, לכתוב, למחוק, לשרטט, להבעיר, לכבות, להוציא מרשות לרשות. כל אלו המלאכות נקראו אבות. והדומות להם נקראו תולדות. ואחד העושה אב מהאבות או תולדה מהתולדות במזיד שלא בעדים חייב כרת, בעדים חייב סקילה, בשוגג חיייב חטאת קבועה.
המקבץ דבלת תאנים בעיגול או שנקב תאנים והכניס בהם חבל עד שעשאן כגוף אחד חייב משום מעמר וכן כל כיוצא בזה.
ויזהר שלא יאסוף פירות ולקבצם יחד דהוי כמעמר.
הקורע על מנת לתפור ב' תפירות חייב. אבל הקורע להפסיד פטור מפני שהוא מקלקל. והקורע בחמתו או על מתו חייב משום שהוא מתקן שמתיישב דעתו. הפותח בית צואר חייב. המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים או בדבק אחר המדבק הרי זה תולדת תופר. והמפרקן תולדת קורע.
המפשיט את העור והמעבדו בכל מיני עיבוד, והמוחקו והוא המעביר שערו או צמרו מעליו אחר מיתה חייב. הדורס על העור ברגלו או המרככו בידו חייב משום מוחק.
אסור לכתוב ב' אותיות בשבת או למחוק על מנת לכתוב שתי אותיות במקום המחק. והכותב חייב בכל כתב ובכל לשון, ואפילו בשני סמניות. נפלה דיו על גבי הספר ומחק אותה אם יש במקומה כדי לכתוב ב' אותיות חייב. הכותב אות אחת בארץ ואות [אחת] בקורה או ב' אותיות בשני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור, ואם נהגין זה עם זה חייב. המגיה אות אחת ועשה אותה שתים כגון שחלק גג מח' ועשה אותה שני ז' חייב וכן כל כיוצא בזה. הכותב בשמאלו או לאחר יד וברגלו ובפיו פטור. איטר שכתב בימינו שהוא שמאל לו פטור, ואם כתב בשמאלו חייב. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז (בימינו) [בידו] וכתב חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בה וכותב פטור.
המכה בפטיש וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה חייב. כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי אף מקצת צורה והמגרר כל שהוא חייב. והעושה נקב כל שהוא חייב.
המוציא מרשות לרשות או המעביר ד' אמות ברשות הרבים חייב. וכן המושיט או הזורק מרשות לרשות או מתחלת ד' (לתוך) [לסוף] ד' חייב.
<h2>דף עג:</h2>
ואחד חרישה ואחד חפירה כל שהוא בכלל חורש. והנוטע או המבריך והמרכיב או זומר בכלל זורע שהרי כוונתו להצמיח. וכל העוקר מגידולו הרי הוא בכלל קוצר.
וכן המשוה פני קרקע הבית הרי זה כבונה. וכן כל בנין שצריך גבורה ואומנות בכלים שייך בהו בנין. ואמרו חכמים אסור להחזיר דלת של שידה תיבה ומגדל אף על פי שאינו כלי של גבורה ואומנות שמא יתקע, וכן כל כיוצא בזה.
וכל התולש חייב משום קוצר. ואסור לרדות מכוורות ולהשתמש במחובר ולעלות לאילן.
המנפץ הגידין עד שיהיו כצמר הרי זה תולדת מנפץ וחייב.
<h2>דף עד:</h2>
ואין מפררין פת לתרנגולין אם לא פתיתין גסין משום דטירחא דלא צריך לית לן למעבד, אבל פתיתים גסים שרי דאי אפשר בלאו הכי דהוי שינוי אוכלא כדקאמר לן דמשנינן. ואית דאמרי דכל מידי דחזי לאדם שרי בכל ענין.
והמחתך ירק מעט מעט תולדת טוחן, וכן השוחק תבלין או סמנין.
המתיך אחד ממיני המתכות או המחמם המתכות עד שיעשה גחלת, או הממסס הדונג או החלב וכיוצא בהן חיייב משום מבשל. וכן המבשל דבר רך עד שיעשה קשה כגון המבשל כלי אדמה עד שיעשהו חרס חייב משום מבשל. אבל מניח אדם פך שמן כנגד המדורה כדי שיפשר. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי דיש לומר אפילו נקפא השמן כמו שנקפא מרוב הקור מפשירו, דהפשירו לא זהו בישולו אחר שאין תחילת ברייתו להיות נקפא. ולא דמי לחלב ולדונג דהנהו תחילת ברייתן להיות קפואים. וכן הדין נמי להניח טפלה שקורין פנאד"א כנגד המדורה, ואע"פ שנפשר השומן והמרק שנקפא בתוכה אחר שכבר נתנו על ידי בישול מערב שבת אין בכך כלום אם נקפאו אחר כן ונפשרו כנגד המדורה עכשיו. והר"מ מתיר להחם הטפלה בשבת מרחוק במקום שאין היד סולדת, ואינו חושש שמא יקרב ממש אצל האור, אבל אינו יכול להניח על גבי התנור ממש לפי שהוא תולדת האור, ואם אינו יכול לבא לידי היד סולדת בו אם יש דפין עשוין על גב התנור כמו שעושין בהרבה מקומות אז מותר להניחן על גבי דפין עכ"ל. והרב בעל התרומה ז"ל מחמיר בזה, ולא הביא ראיה ברורה כי עיקר ראיתו משום דאין מרסקין את השלג ולא את הברד. דאיהו סבר טעמא משום אולודי המים, ואע"פ שחוזרין לקדמותן קרי ליה אולודי, והרמב"ם ז"ל פירש הטעם משום סחיטה כמו בשלג.
הגוזז את הצמר או השער מן הבהמה או מן החיה אפילו מן השלח שלהן והתולש כנף מן העוף חייב. לפיכך תרנגולת שברחה אין מדדין אותה שמא יתלוש מן אגפיה. וכתב הרב בעל ההשלמה ז"ל התולש כנף מן העוף אפילו לאחר מיתת העוף חייב. וכן ביאר בירושלמי. ומפני זה הירושלמי הורה רבי שמואל שקילי שמותר למרוט צואר העוף ביום טוב לפני השחיטה, אף על פי שהביא הר"מ ז"ל דאסיר כמו שמפורש בבכורות, אפשר שהם ז"ל לא אסרו אלא במקומות שדרכן למלוג העופות אחר שחיטה דכיון שלא ימרטו אחר שחיטה לא ימרטו קודם שחיטה, אבל אנחנו שדרכנו למרוט אחר שחיטה למה נאסור לפני השחיטה, והלא המריטה אחר השחיטה מלאכה גמורה כמקודם שחיטה בעוד העוף חי כמו (שביארנו) [שביארו] בירושלמי, והודו לו חכמי לוני"ל ז"ל. ותרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתיכנס בלול.
(הקושר) [התופר] שתי תפירות [חייב]. והוא שיקשור ראשי החוט מכאן ומכאן שתעמוד התפירה. יתר על ב' תפירות אף על פי שלא קשר חייב לפי שעומדת בלי קשר. והמותח חוט של תפירה חייב. וכתב הבעל תרומה ז"ל דמכאן ראיה שאסור למתוח אותו החוט שתופרין בו בתי זרוע סמוך לאגרוף להדקן ומותחין אותו ביותר ומתירין אותו בלילה כשרוצה לפשוט בגדיו. ויש שמקילין בזה לפי שתחילת עשייתה אינו לתפירה גמורה אלא למתוח ולהתיר. והמחמיר תבוא עליו ברכה. אבל מכל מקום אם יש שם נקבים מתוקנים ומוקפים תפירה סביב הנקב מותר כמו שנהגו הנשים בנקבי המלבוש.
<h2>דף עה.</h2>
השוחט או הנוטל נשמה חייב. ואפילו העלה דג מספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב, לפי שאחר כן לא יוכל לחיות. רמשים הפרים ורבים מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כגון הפרעושין ההורגן חייב כמו שהרג בהמה וחיה, אבל רמשין הנהוין מן הפירות או מן הגללים ומן הבשר ומן הקטניות ההורגן פטור. והכנים מותר להרגן מפני שהן מן הזיעה.
כל דבר שאפשר שתיעשה מלאכה בגללו ואפשר שלא תיעשה, ובעשייתו עשה מלאכה ולא נתכוין לה פטור עליה, ואם אי אפשר שלא תיעשה אף על פי שלא נתכוין לה חייב דפסיק רישיה הוא.
והרב בעל היראים ז"ל אוסר להניח בשבת על חתוך יד או אצבע ויוצא משם דם שום בגד משום צובע, דאשכחן גבי דם דקרי ליה צובע כדאמרינן פרק כלל גדול שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע כיצד יעשה כורך עליו מקורי עכביש שקורין טיל"ה ריינ"ה ומכסה בה כל הדם וכל החבורה ואחר כך כורך עליו הסמרטוט.
<h2>דף עה:</h2>
וכן הממרח רטיה או כל דבר המתמרח כגון זפת ושעוה חייב. אסור לסתום נקב קטן ואפילו בשמן (קפואי) [קפוי] גזירה משום שעוה שהוא מתמרח. והמחתך חתיכה מן העור ומתכוין למדת אורך ורוחב חייב אבל דרך הפסד או שלא נתכוין לשום מדה פטור. והקוטם את (הטף) [הכנף] או ראשי קלונסות או שום עצים או מתכות במקום שיחתכו אותם החרשים חייב.
רושם תולדת כותב. כיצד הרושם רושמים וצורות בכותל בששר וכיוצא בהן חייב, וכן המוחק הרשום על מנת לתקן. המשרטט כדי לכתוב תחת אותו שירטוט חייב.
<h2>דף צא:</h2>
המוציא מקצת חפץ מרשות לרשות או (המעביר) [המעבירו] ד' אמות ברשות [הרבים] פטור עד שיעביר כולו. קופה שהיא מלאה חפצים אפילו מלאה חרדל והוציא רובה מרשות זו לרשות זו פטור עד שיוציא כל הקופה, וכן הדומה לזה. שהכלי משים כל מה שבתוכו כחפץ אחד.
<h2>דף צב.</h2>
וכל המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בחיקו בין בכתפו חייב. וכן המוציא על ראשו והוא שיוציא כדרך המוציאין, כגון שיהיה הדבר כבד שדרך המוציאין להוציא על הראש, אבל הניח דבר קל על ראשו ולא אחזו בידו פטור שאין דרך להוציא כגון זה.
<h2>דף צד:</h2>
והנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו חייב משום גוזז, והוא שיטול בכלי אבל ביד פטור. והחותך יבלת בין ביד בין בכלי פטור. והמלקט לבנות מתוך שחורות אפילו ביד חייב.
צפורן שפירש רובה וציצין שפרשו רובן אם פרשו למעלה ומצערין אותו מותר ליטלן ביד אבל לא בכלי אבל אם לא פרשו רובן אף על פי שפרשו למעלה אסור ליטלן ואפילו ביד.
הגדילה והקליעה אסורה משום בנין. ובאמת הנשים אסורות לקלע שער [א'] [ראשן] ולגדל. ועכשיו שנהגו לעשות כן ואין מי (ימחה) [שימחה] בידן, לפי שמוטב שיהו שוגגות ואל יהיו מזידות שאי אפשר למנען כדי שלא יתגנו על בעליהן.
<h2>דף צה.</h2>
המוציא חמאה מן החלב והוא הנקרא לחבץ הרי זה תולדת בורר. וכן הבורר השמרים מתוך המשקין. ומותר לברור ביד האוכל מתוך הפסולת לאכול לאלתר אבל לא להניח לאכול אפילו בו ביום. ולא פסולת מתוך האוכל אפילו לאכול לאלתר. היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבין בורר אחת אחת ומניח לאכול מיד אבל לא להניח לאכול אפילו בו ביום.
והנותן קיבה לתוך חלב לחבצו תולדת בורר. והמגבן תולדת בונה.
וכתב הר"מ אסור לישראל לכבד ביתו בשבת אבל אם תעשה גויה מעצמה מותר, ואין לדחות או למחות בידו. והרשב"א ז"ל כתב וז"ל הורו הגאונים שמותר לכבד הבית בשבת, ואין צריכין לומר ביום טוב. ואין חוששין שמא ישוה גומות, שכל דבר שאין מתכוין מותר. ואף על פי שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטל יראה לי שמותר מפני שהן לו כגרף של רעי עכ"ל. והר"ש ז"ל כתב מכבדות של תמרה מותר לכבד בהן בשבת ולא חיישינן לאשווי גומות דס"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר.
וכל התולש חייב משום קוצר. ואסור לרדות מכוורות ולהשתמש במחובר ולעלות לאילן.
ומותר לזלף מים ע"ג קרקע, ואין חוששין להשוות גומות שאינו מתכוין לכך. אבל לכבד הבית אסור אם אינו רצוף אבנים או ברעפים שאי אפשר שלא ישוה גומות. ויש מחמירין אפילו רצוף גזירה הא אטו הא. כדאמרינן בגמ' גזירה עליתא דשישא אטו וכו'.
<h2>דף צו.</h2>
המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד שבצדו באויר רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה חייב שכן היתה עבודת הלויים שבמשכן. במה דברים אמורים כשהיו שני רשות היחיד באורך רשות הרבים אבל אם היו שתי הרשויות בשני צידי רשות הרבים והושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדו פטור.
<h2>דף צו:</h2>
הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבל ואגדו בידו עד שיכול למשוך החפץ אצלו פטור. הזורק חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע אף על פי שעבר החפץ באויר רשות הרבים פטור והוא שיעבור למעלה משלשה, אבל אם עבר בפחות מג' סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שנעקר או נתגלגל ויצא לרשות היחיד שניה הרי [הוא] כמי שנשאר ברשות הרבים וחייב. וכן הדין למי שזורק מרשות הרבים לרשות הרבים שניה ורשות היחיד באמצע ועבר החפץ בפחות מג' סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שחזר ונתגלגל לרשות הרבים שניה [חייב]. ושני רשות הרבים מצטרפין לארבע אמות.
המוציא מרשות לרשות או המעביר ד' אמות ברשות הרבים חייב. וכן המושיט או הזורק מרשות לרשות או מתחלת ד' (לתוך) [לסוף] ד' חייב.
חורי רשות היחיד הרי הן כרשות היחיד. וחורי רשות הרבים כרשות הרבים. רשות היחיד ומקום פטור מותר לטלטל בכולן. וברשות הרבים ובכרמלית אין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות. ואם העביר יותר מארבע אמות ברשות הרבים חייב, ובכרמלית פטור שאין איסורו אלא מדבריהם, לפי שהוא דומה לרשות הרבים. לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה ברכמלית מותר כגון להעביר קוץ כדי שלא יזיקו בה רבים מותר, ואפילו העבירו כמה אמות, וכן כל כיוצא בזה.
וכתב ה"ר אשר ז"ל מנהג כל ישראל שלא לצאת בשבת בלי מנעלים ובלי טלית או גלימא, והטעם כדי שיזכור שהוא יום שבת קדוש לאלהינו ולא יבא לידי חילול שבת, ועל זה חטא מקושש על שלא נהג כמנהג זה ויצא בלא טליתו ולא היה לו אות, ועל כן נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית כדכתיב למען תזכרו. ויש אומרים טעם אחר שבשעה שנתחייב המקושש מיתה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כתוב בתפלה למען תהיה תורת ה' בפיך, וציוית שלא לנושאם בשבת, אלמלי היה נושאן זה לא היה מחלל שבת והיה נזכר מן המצוה, אמר לו הקדוש ברוך הוא הריני קובע מצות ציצית שתהיה נוהגת בשבת.
<h2>דף צז.</h2>
וכתב הבעל השלמה ז"ל דשני בתים בשני צידי רשות הרבים אם היה חלון או גזוזטרא בזו כנגד זו מותר לזרוק מזו לזו, ודוקא כשהיו שתיהן שלו ולמעלה מעשרה, שזורק באויר מקום פטור, (דוקא) [ודוקא] נמי במכוונות זו כנגד זו אבל אי הואי חד מדלאי וחד מתתאי לא, דילמא נפיל ואתי לאתויי, אבל כלי חרש או זכוכית מותר לפי שמשתברין ואין לחוש לאתויי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, לפיכך פטור. ואם היו של שני בני אדם אסור אלא אם כן עירבו, ואפילו בגדים ואוכלין מותר לזרוק. וזריקת ארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה, ואף על גב דלא הוי לא הוצאה ולא הכנסה מכל מקום מתולדות ההוצאה היא נחשבה. ויש שנותנין טעם לדבר לפי שארבע אמות הסמוכות לאדם הן רשותו בכל מקום הלכך כשזורק לסוף ארבע הוא מוציא מרשות לרשות.
<h2>דף צט:</h2>
כותלי רשות היחיד כרשות היחיד ואוירו עולה עד לרקיע.
<h2>דף ק:</h2>
וספינות הקשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו. פירוש אם הם מאדם אחד, ואם הם משני בני אדם בעירוב, ואם הם של נכרי אפילו בלא עירוב, ומוקים לה בגמרא כשהן קשורות בדבר שהוא יכול להעמידן אבל לא בעי שלשלת ברזל.
<h2>דף קא.</h2>
ואותן הספינות הקצרות למטה ורחבות למעלה אפילו בפחות משלשה בגובה רחבות ד' מטלטלין בכולה דהוי רשות היחיד דאמרינן גוד אחית אפילו בלמעלה משלשה, ואף על גב דביבשה לא אמרינן הכי, התם הוא משום דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה, אבל במחיצה שעל גבי מים הקילו משום דבקיעת דגים לא שמה בקיעה.
<h2>דף קב.</h2>
היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחשב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב שמחשבתו משים פיו מקום. וכן רוקק או משתין מרשות לרשות חייב. ואף מי שנתלש רוקו בפיו לא יהלך ד' אמות עד שירוק.
<h2>דף קב:</h2>
הבונה כל שהוא חייב. וכן (הקורע) [הקודח] כל שהוא.
והעושה נקב בלול של תרנגולין כדי שיכנס להן האור, והמחזיר דלת של בור ושל יציע וכיוצא בהן חייב משום בונה.
<h2>דף קג.</h2>
אסור לכתוב ב' אותיות בשבת או למחוק על מנת לכתוב שתי אותיות במקום המחק. והכותב חייב בכל כתב ובכל לשון, ואפילו בשני סמניות. נפלה דיו על גבי הספר ומחק אותה אם יש במקומה כדי לכתוב ב' אותיות חייב. הכותב אות אחת בארץ ואות [אחת] בקורה או ב' אותיות בשני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור, ואם נהגין זה עם זה חייב. המגיה אות אחת ועשה אותה שתים כגון שחלק גג מח' ועשה אותה שני ז' חייב וכן כל כיוצא בזה. הכותב בשמאלו או לאחר יד וברגלו ובפיו פטור. איטר שכתב בימינו שהוא שמאל לו פטור, ואם כתב בשמאלו חייב. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז (בימינו) [בידו] וכתב חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בה וכותב פטור.
רושם תולדת כותב. כיצד הרושם רושמים וצורות בכותל בששר וכיוצא בהן חייב, וכן המוחק הרשום על מנת לתקן. המשרטט כדי לכתוב תחת אותו שירטוט חייב.
המתעסק לעשות מלאכה והתחיל בה ועשה כשיעור שנתנו חכמים אף על פי שלא השלים כל מה שנתכוין לעשות חייב. וכל מלאכה שאחד יכול לעשותה לבדו אם עשאוה שנים בשותפות פטורין אבל אם אין אחד יכול לעשותה לבדו ועשאוה שנים שניהן חייבין, ושיעור אחד לשניהם. היה כח באחד לעשותה ואין כח בשני לעשותה ועשאוה שנים זה שהיה יכול לעשותה חייב והשני פטור שאין בו אלא כמסייע שאין בו ממש. וכל העושה מלאכה שאינו מתכוין לה פטור עליה. וכל המקלקלין וכוונתם לקלקל פטורין, אבל אם קלקל על מנת לתקן חייב כגון הסותר על מנת לבנות והמוחק על מנת לכתוב.
<h2>דף קד:</h2>
אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו ושחור ודומיהן, ויכתוב על דבר שמתקיים עליו הכתב כגון קלף ועץ ודומיהן, אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד כמו משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות, או על דבר שאינו עומד עליו פטור. וכן המוחק אינו חייב עד שימחוק כתב העומד מעל דבר העומד. הכותב על בשרו חייב. המשרטט על בשרו צורת כתב פטור.
הצובע צבע המתקיים חייב, ושאינו מתקיים כגון שהעביר צבע על נחושת וברזל פטור. והעושה דיו וצבע הרי זה תולדת צובע וחייב. כיצד כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא להשחיר.
<h2>דף קה.</h2>
העושה נפה או כברה או סרג מטה בחבלים או עשה שבכה משום דבר חייב משום בתי נירין.
הקורע על מנת לתפור ב' תפירות חייב. אבל הקורע להפסיד פטור מפני שהוא מקלקל. והקורע בחמתו או על מתו חייב משום שהוא מתקן שמתיישב דעתו. הפותח בית צואר חייב. המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים או בדבק אחר המדבק הרי זה תולדת תופר. והמפרקן תולדת קורע.
<h2>דף קה:</h2>
הטווה כל דבר הנטוה חייב. אחד צמר ואחד פשתן ואחד נוצה ואחד שער ואחד גידין. והעושה הלבד תולדת טווה.
<h2>דף קו.</h2>
(החולב בהמה) [החובל בבהמה] וצריך לדם, וכן החולב את הבהמה תולדת דש, אבל להזיק פטור שכל המקלקלין פטורין. וחובל בחבירו ואפילו נתכוין להזיק חיב לפי שהוא מתקן בשככו חמתו.
המבעיר כל שהוא שלא להשחית חייב. והמבעיר גדיש או קמה להנקם מאויבו אף על פי שהוא משחית חייב מפני שהוא כמתקן אצל יצרו הרע.
המתיך אחד ממיני המתכות או המחמם המתכות עד שיעשה גחלת, או הממסס הדונג או החלב וכיוצא בהן חיייב משום מבשל. וכן המבשל דבר רך עד שיעשה קשה כגון המבשל כלי אדמה עד שיעשהו חרס חייב משום מבשל. אבל מניח אדם פך שמן כנגד המדורה כדי שיפשר. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי דיש לומר אפילו נקפא השמן כמו שנקפא מרוב הקור מפשירו, דהפשירו לא זהו בישולו אחר שאין תחילת ברייתו להיות נקפא. ולא דמי לחלב ולדונג דהנהו תחילת ברייתן להיות קפואים. וכן הדין נמי להניח טפלה שקורין פנאד"א כנגד המדורה, ואע"פ שנפשר השומן והמרק שנקפא בתוכה אחר שכבר נתנו על ידי בישול מערב שבת אין בכך כלום אם נקפאו אחר כן ונפשרו כנגד המדורה עכשיו. והר"מ מתיר להחם הטפלה בשבת מרחוק במקום שאין היד סולדת, ואינו חושש שמא יקרב ממש אצל האור, אבל אינו יכול להניח על גבי התנור ממש לפי שהוא תולדת האור, ואם אינו יכול לבא לידי היד סולדת בו אם יש דפין עשוין על גב התנור כמו שעושין בהרבה מקומות אז מותר להניחן על גבי דפין עכ"ל. והרב בעל התרומה ז"ל מחמיר בזה, ולא הביא ראיה ברורה כי עיקר ראיתו משום דאין מרסקין את השלג ולא את הברד. דאיהו סבר טעמא משום אולודי המים, ואע"פ שחוזרין לקדמותן קרי ליה אולודי, והרמב"ם ז"ל פירש הטעם משום סחיטה כמו בשלג.
<h2>דף קו:</h2>
הצד דבר שדרכו לצוד מינו כגון חיה ועוף ודגים חייב. והוא שיצוד במקום שלא יחסרו צידה אחר כן שאם יבוא לקחתו לא יהיה צריך לרדוף אחריו. וכן המשלח כלבים לרדוף אחרי הצידה ורדף כדי שיגיע הכלב לתפשה חייב.
<h2>דף קז.</h2>
וכל שקצים ורמשים המזיקין בנשיכתן אף על פי שאינן ממיתין מותר לצודן. והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה כופה עליהן כלי או קושרן כדי שלא יזיקו.
<h2>דף קז:</h2>
הצד דבר שאינו מחוסר צידה כגון חיה ועוף שבבית ויוני עליה פטור. וכן הצד צבי זקן או חיגר או חולה או קטן פטור. והצד דבר שאינו מינו ניצוד כגון צרעים וחגבים זיזין ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו פטור.
<h2>דף קח:</h2>
ואין עושין מי מלח מרובין לפי שנראה תיקון מלאכה ממלאכת התבשיל. ואין מולחין את הצנון לתקנו ולמתקו לאכילה חתיכות זו על גב זו מפני שנראה כעושה כבשין, והוי כעין מבשל, אבל לטבלו במלח מותר, כלומר לטבל במלח מעט החתיכה.
רב יהודה התיר לכחול את העין בשבת, גם לשחוק סמנין ולהביאן דרך רשות הרבים, משום דשורייני דעינא באוונתא דליבא תלויין. ודוקא ברירא ובדיצא ודמעתא וקדחתא ותחילת אוכלא אבל סוף אוכלא ופצוחי עינא אסור. ובשם הר"ש ז"ל מצאתי כתוב יין בתוך העין אסור, על גב העין מותר, ורוק תפל אפילו על גב העין אסור. וכן הלכה.
<h2>דף קט.</h2>
והביא בעל ההשלמה ז"ל שירקא טויא שרי, פעפועי ביצי אסור. פירוש לטוח שמן וביצים מגולגלים על (הצלו) [הצלי] כשהוא חם משחשיכה מותר, אבל לטרוף ביצים מגולגלין בקערה אסור לפי שנראה כמאן דבעי למשדינהו בקערה ע"כ. ואין ללמוד מכאן שיהא מותר לטוח בשמן ושום הצלי בעודו כנגד המדורה אפילו נצלה הצלי מבעוד יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן שטחין בו הצלי אם (יתגלגל) [יגלגל] אותו כנגד המדורה.
<h2>דף קט:</h2>
והרמב"ם ז"ל כתב דברים שאין דרך הבריאים לאכול או לשתותם בחול אסור לחולה (לאוכלין) [לאוכלן] או לשתותם בשבת גזירה שמא ישחוק סמנין, אבל דברים שדרך הבריאים לאוכלן בחול אף על פי שמתכוין לרפואה מותר. וכן סמנין שדרך הבריאים לסוך בהן בחול מותר לסוך בהן בשבת לרפואה.
<h2>דף קיא:</h2>
הקושר קשר של קיימא והוא קשר אומן חייב. כגון קשר הגמלין והספנין והרצענין בשעת עשייתן מנעל וסנדל וכל כיוצא בזה. ושאינו מעשה אומן פטור. ושאינו מעשה אומן ולא של קיימא מותר לכתחילה. וכן הדין להתיר אחד מהן. וכתב הר"מ חלוק ומכנסים שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ביומיה פטור אבל אסור, וזה רגיל אדם להניח אפילו שבוע קשורין ע"כ. ומצאתי כלל אחר כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם אף על פי שתחילת עשייתו לא היתה על מנת להניח שם אסור. הלכך הקשר שעושין בקורדילא"ש היכא דאינו יכול לפשוט את הבגד בלא היתר הקשר מותר, אבל אם יכול לפשוט את הבגד בלא היתר הקשר אסור לקשור, כי קשר של קיימא הוא. וכן נמי הדין בחבלי הדוקי צואר שקורין קורדו"ן. וקשר רצועות המכנסים מותר לכתחילה, לפי שסופו להתירו כשיכבסו המכנסים, אבל אם של פשתן המתכבס עם המכנסים אסור שפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם, ולא יתירנו משם עד שיהיה בלוי. ור"ף ז"ל כתב שכל קשר שעומד ח' ימים (בלא התרתן בלוי כ"מ ולא נקרא קשר של קיימא) [בלא התרה נקרא קשר של קיימא].
<h2>דף קיב.</h2>
כל שראוי למאכל בהמה מותר לקשור אותו בשבת. לפיכך אם נפסקה (רצועות) [רצועת] סנדלו בכרמלית נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר הגמי. נשמטה לו רצועת מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל מותר להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור.
<h2>דף קיג.</h2>
והעניבה מותרת כגון שיקבץ ראשי החבל שנפסק (וכורח) [וכורך] עליו חוט או משיחה ועונב עניבה הפותל חבלים הרי זה תולדת קושר. והוא שיעמוד החבל באותה פתילה בלי קשר. והמפריד הפתיל תולדת מתיר הוא, והוא שלא יתכוין לקלקל.
מקפלין הכלים הלבנים חדשים, ובאדם אחד, לפי שאין הקיפול באלו מועיל כל כך שאין בהן קמטים שיצטרכו להתפשט כמו בישנים, וכן בלבנים, ובלבד למי שאין לו להחליף. ירושלמי [פט"ו ה"ג] המקפל אספסלא כתרין בני אדם דמי ואסיר. פירוש שהמקפל על הספסל מותחו ומפשט קמטיו והוא תיקון גמור. ועכשיו שנוהגין לקפל כל הכלים אפשר דקיפול דידן לא דמי לקיפול שלהן שהיו קפדין מאוד לפשט קמטיו ולהניחו תחת המכבש, ולא כן אנחנו עושין.
כתב הר"מ אל ידלג אדם ואל ירוץ בשבת בשביל חפציו להרויח אבל לדבר מצוה מותר. ונראה למורינו כי בחורים המתענגים במרוצתן ובקפיצתן מותר כי אינן רוצים להרויח, וכן לראות כל דבר שמתענגין בו לראותו.
<h2>דף קטו.</h2>
וכל כתבי הקודש הכתובים בלשון הקודש מצילין אותן, ואפילו בחצר אחרת שאינה מעורבת, ובלבד שיהיה באותו מבוי, רק שיהיה למבוי ג' מחיצות ולחי. ואם היו בכל לשון או בכתב אחר אין מצילין אותן, ואפילו היה שם עירוב. ובימי התנאים לא היו מצילין אלא הברכות והקמיעין, אבל עתה שרבתה השכחה מצילין את הכל, ועוד שאין לנו רשות הרבים. ומצילין תיק עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות. והוא הדין עם כל דבר שיש בו קדושה. מיהו בירושלמי [פט"ז ה"ב] אמ' דיסקא מלאה מעות נותן עליה כיכר ומטלטלה מפני הדלקה, ואף על גב דאמרינן פרק נוטל [קמ"ב ע"ב] לא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד, שמא בדלקה התירו יותר (ויותר). וכן יש להתיר מפני תפיסה. ודוקא לרשות היחיד אבל לחצר (שאינו) [שאינה] מעורבת או לכרמלית לא. והר"ף ז"ל כתב שאם הניח מערב שבת פת או אוכלין בכיס מלא מעות מותר לטלטל בשבת מפני הדלקה או מפני האויבים משום (שאינו) [דהוי] בסיס לדבר האסור ולדבר המותר (מותר) [שמותר].
<h2>דף קטז:</h2>
ואסור לחשוב חשבונות שהוא צריך להן בין שעבר בין שעתיד להיות שמא יכתוב אבל שאינן צריכין לו מותר, אבל אסור להרבות בשיחה בטילה בשבת שלא יהיה דיבור של שבת כדיבור של חול. ואסור לקרות בשטרי הדיוטות שלא יבא למחוק.
<h2>דף קיז:</h2>
חבית שנשברה מביא כלי אחר תחתיה, ולא יערה מכלי לכלי שמא יביא דרך רשות הרבים.
והא דתנן אין נותנין פת בתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כשיקרמו פניה, דוקא בשאין לו מזון ג' סעודות אבל יש לו מזון שלש סעודות מותר, דבשבת אסור לרדות, לאימת קא בעי לה למוצאי שבת, ובלא חיתוי נמי אפיה והוה ליה כקדירה חיה, וכדקתני פרק כל כתבי [קי"ז ע"ב] שכח פת בתנור וקידש עליו היום מציל מזון שלש סעודות לאו דוקא שכח דאפילו לכתחילה מותר להדביק פת בתנור מבעוד יום על דעת לרדות ממנו שלשה סעודות משחשיכה, כיון שאין לו זולתו, והאי דנקט שכח משום דשוכח מותר לרדות שיעור שלשה סעודות אפילו יש לו משום הצלה ומשום עונג שבת. ועוד דאפילו בשוכח לא הותר אלא שיעור שלשה סעודות.
חייב אדם לאכול שלשה סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה שכן בפסוק. ירושלמי מתרגום אכלוהו היום מן יומא הדין אנא ידע דבר ישראל חייב למיכל תלת זימנין בשבתא חדא ברמשא חדא בצפרא וחדא בערביתא, אי נמי לאפסוקי בין מיכלא למיכלא. והר"מ היה רגיל לבצוע בסעודה שלישית בשני לחמים, אמנם אינו רגיל לברך בורא פרי הגפן. והרמב"ם ז"ל אמר שצריך לקבוע שלשתן על היין ולבצוע על שתי כיכרות שלימות. וכן ביום טוב צריך לבצוע על שתי כיכרות זכר למן שלא היה יורד בשבתות ובימים טובים רק בערב שלהם היה יורד משנה. ויש אומרים כי אם לא יוכל להיות לו שתי כיכרות כי די לו באחת שלימה כי כך מוכח במכילתא שביום שישי ירד להן מן ב' עמרים לכל אחד ומהעומר עשו ב' לחמים אחד מהן בערב שבת בבוקר והשני בליל שבת והשלישי בבוקר והרביעי בסעודה שלישית. ואינו צריך לבצוע בשתיהן אלא באחת.
<h2>דף קיח.</h2>
אין מדיחין קערות ואין מציעין המטות אם לא לצורך שבת, אבל כוסות וכלי שתיה מותר להדיח בשבת מפני שאין קבע לשתיה שיהיו צריכין לו לאותו שבת.
<h2>דף קיט.</h2>
ומצוה על כל אדם לעסוק בסעודת שבת כגון קניבת ירק וכיוצא בו אפילו יש לו על מי לסמוך, כדאמרינן בגמרא רב פפא מחרך רישא רבה מלח שיבוטא. ומשחיזין הסכין בכל ערב שבת דהכי דרשינן בספרי וידעת כי שלום אהליך זו השחזת סכין.
<h2>דף קיט:</h2>
ואמרו ז"ל לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית. וכשיצא מבית הכנסת בערבי שבתות ילך לביתו וימצא מטה מוצעת ונר דלוק ושולחן ערוך, דאמר ר' יוסי ב"ר חנינא ב' מלאכי השרת מלוין לו לאדם מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע כשבא לביתו ומוצא שם מטה מוצעת ונר דלוק ושולחן ערוך מלאך טוב אומר יהי רצון שיהא כן לשבת הבאה ומלאך רע עונה בעל כרחו אמן, ואם אינו מוצא מטה מוצעת ושולחן ערוך ונר דלוק מלאך רע אומר שיהיה כך לשבת הבאה ומלאך טוב עונה בעל כרחו אמן. וטעם מהלחם שעל השולחן הוא מונח בין שתי מפות זכר למן שהיה בו טל למעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא. ויש אומרים כי הטעם כדי שלא יתבייש הפת כשמקדשין על היין ולא על הפת שגם על הפת נוכל לקדש אם נרצה.
<h2>דף קכ.</h2>
הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה. והמכבה מפני איבוד ממון חייב. אבל מותר לגרום לכבות להציל, כגון לעשות מחיצה בכלי חרש חדשים מלאים מים שודאי הן מתבקעין ומכבין.
תיבה שידה ומגדל שאחז בהן האור פושט עור גדי או דבר שאין האור מלהטת אותו על הקצת שעדיין לא נשרף כדי שלא תעבור האש. טלית שאחז (בו) [בה] האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה. וכן ספר תורה שאחז בה האור (פושטה וקורא בה) [פושטו וקורא בו] ואם כבה כבה.
<h2>דף קכ:</h2>
וכתב הר"מ כשנופל נר או פתילה על השלחן בליל שבת התלמוד שלנו מתיר לנער את השלחן ואם כבתה כבתה, ואף על פי שהירושלמי אוסר אם לא שכבתה קודם אנן סבירא לן כתלמודא דידן. והגיה הר"ף ז"ל מיהו טוב להיזהר כי אם על ידי גוי.
וכל שהוא בסיס לדבר אסור כגון נר שהדליקו בו באותה שבת, ואפילו כבה אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו. אבל השוכח נר על גבי טבלא או שנפל על הטבלא מנער את הטבלא והנר נופל אם כבה כבה, דכיון דלא מכוין שרי, ואפילו בנר של שמן דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא דשרי. ונר שלא הדליקו בו אותה שבת מותר לטלטלו לפי שיש תורת כלי עליו. ומנורה בין שהיא ניטלת בידו בין שאינה ניטלת אם לא בשתי ידים מותר לטלטלה אף על פי שאדם קובע לה מקום. ואי אית בה חוליות אסור לטלטלה. ואי אית בה קשרים כעין חוליות, גדולה אסורה אטו גדולה של חוליות, וקטנה מותרת, ואין האיסור אלא שמא יתקע, וכל תוקע חייב משום בונה. ונר שהדליקו בו באותה שבת אסור לטלטלה אפילו על ידי כיכר או תינוק, הואיל והוקצה כשהוא דולק הוקצה (בכל) [לכל] היום כולו, שלא התירו כיכר או תינוק אלא למת. וכן הדין לכל כלי שמלאכתו לאיסור שלא יועיל בו נתינת כיכר או תינוק לטלטלו מחמה לצל. וכן דעת בעל ההשלמה ז"ל. וקצת חכמי צרפת הורו לטלטל נר שהדליקו בו באותה שבת על ידי כיכר אם הונח עליו מבעוד יום, (ועוד) [ואומרים] שמה שאמרו ז"ל לא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד ר"ל כשמניחין אותו בשבת אבל כשהונח מבעוד יום מותר. ונדחית סברא זו מההיא דאמרינן [מ"ה ע"א] מניחין נר על גבי דקל בשבת דמשמע שאין בו שום היתר לטלטלו אפילו כבה, שאם יהיה בו שום היתר לטלטלו לא יתירו להניחו על גבי דקל (כדמפורש) [כי אפשר] שישתמש במחובר.
נר שאחורי הדלת לא יפתח וינעול כדרכו דהא לייט עלה אביי, אבל לפתחו בנחת מותר דהא אין מכוין לכבות ולא הוי פסיק רישיה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל.
<h2>דף קכא.</h2>
מסקינן בפרק כל כתבי נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. קטן שבא לכבות אם עושה לדעת אביו ואמו אין שומעין לו. אמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, ובפרק המדיר [כתובות ע' ע"ב] אמר למעוטי שאר איסורי שבת, ולאפוקי מהלכות גדולות שאין לחלק בין דליקה לשאר איסורי שבת, ושמא הלכות גדולות ר"ל כל דבר שיש בו הפסד ממון מן הכל מותר, ותלמודינו ממעט דבר שאין בו הפסד כלל.
כתב ה"ר יצחק ז"ל אם אדם צריך לחפץ אחר שהוא ברשות הרבים להכניסו לרשות היחיד, יביא תינוקות לשם ואם יביאוהו אין מוחין בידם, ואם לא יביאוהו יעשה מחיצה שלא יהא בין זה לזה (ארבע אמות) [ג' טפחים] ולא ידעו למה הובאו.
נפלה דלקה בשבת ובא גוי לכבותה אין (אמרו) [אומרים] לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו. אבל קטן הבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו. ובדלקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ואם יש שם אדם שיש לחוש שמא ישרף מכבין האש להצילו, אבל לא יצילו כלים ולא דבר אחר אפילו לחצר שעירבו בה גזירה שמא יכבה, אבל מציל בה מזון שהוא צריך לאותה שבת, (וכן כלים שהוא צריך להלביש ולהשתמש בהן באותה שבת הדברים שהוא יכול ללבוש) [וכן כלים שהוא צריך לאותו שבת להשתמש בהם ובגדים שהוא יכול ללבוש]. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם כל אחד, ומצילין כל אחד כל מה שצריכין לאותה שבת, לובשין כל מה שיכולים ללבוש ויהיה הכל של מציל בשכרו. ואין זה שכר שבת שהרי אין בזה שום מלאכה ולא שום איסור שהרי הוציאו לחצר מעורבת. ואם יוכלו להציל בכלי אחד יותר ממה שצריך לו לאותו שבת מצילין, שלא נתנו שיעור אלו אלא בשני כלים או יותר ממה שצריך לו. ובחצר שאינה מעורבת אף מזונו וכליו אינו מציל.
וכופין את הקערה ע"ג הנר שלא תאחוז בקורה. ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות לפי שאין בהן ממש. ויש אומרים שיש מכאן ראיה להתיר לתת כלי תחת הנר לקבל הפחם שבראש הפתילה שקורין מיקי"ץ. ויש אומרים שאין מכאן ראיה להתיר לפי שבזה יש ממש ואיכא ביטול כלי מהיכנו מה שאין כן בניצוצות. מיהו אפילו לקבל ניצוצות אין נותנין בו מים אפילו מערב שבת, והטעם לפי שמותר לתת הכלי בשבת ואסור לתת בו מים בערב שבת, שהרואה אותו במים סבור שנתנו שם בשבת ויבא ליתן בו מים כשנותנו שם בשבת, ולפיכך גזרו ערב שבת אטו שבת. ויש שהקשו אם כן היאך נותנין מים בעששיות של זכוכית מערב שבת. ולא קשיא שהרי אמרנו שלא נאסור מערב שבת אלא כדי שלא יתנו שם בשבת, והך גזירה לא שייכא בכלי שהדליקו בו שהכל יודעין שאסור ליגע בו משחשיכה, ומשום גורם לכיבוי לא נחוש בהן לפי שזה הגורם נעשה מבעוד יום. ועוד שאין זה גורם לכיבוי דאדרבה שזה מדליק ומבהיק יותר מפני המים שבשוליו.
<h2>דף קכא:</h2>
רעי וצואה וכל טינוף אם הן בבית או בחצר שעומד בו מותר לטלטלן ולהוציאן לאשפה או לבית הכיסא, ואם היו בחצר אחרת כופה עליהן את הכלי כדי שלא יתלכלך בהן את הקטן. ומי שנתלכלכה ידו בצואה או בטיט מקנחם בזנב הסוס או בזנב פרה או במפה קשה אבל לא במפה שמקנחין בה הידים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לידי כיבוס המפה.
חיה ורמש הנושכים וממיתים כגון כלב שוטה וכיוצא בו מותר להורגו כשיבוא. ושאר המזיקים אם רודפים אחריו מותר להורגן, ואם יושבין במקומן או שברחו מלפניו אסור להורגן. ומותר לדורכן לפי תומו.
<h2>דף קכב.</h2>
ואומר הר"מ שצריך אדם למחות לעבדו או לשפחתו גויה שלא להדליק בשבילו את הנר ואם ידליקו אסור ליהנות בו כדאיתא פרק כל כתבי נכרי שהדליק וכו'. ור"ף ז"ל כתב מיהו בירושלמי [אומר] שאין מטריחין אותו לצאת מביתו אם הדליק העכו"ם מדעתו בשביל ישראל. ואם תרצה השפחה לרבות שמן בנר בליל שבת יכול הישראל למחות בידה. והבעל התרומה כתב אבל אם עשה העכו"ם בשביל תינוק או בשביל גדול חולה אפילו אין בו סכנה מותר. ואם היה שם כבר מעט אש שראוי לחמם בו בדוחק ובא העכו"ם ונתן עצים והרבה באש, או שהיה נר אחד דולק מתחילה והדליק עוד העכו"ם נרות הרבה, מותר לישראל להשתמש מהאש או מאור הנרות כיון שמתחילה היה יכול ליהנות מן הנר או מן האש. ואסור לומר לעכו"ם בערב שבת עשה האש או הדלק הנר בלילה אבל מותר לומר מדוע לא עשית כך וכך בשבת שעברה אף על פי שמבחין לעשות הדבר לשבת הבאה ע"כ.
ויש מקילין לומר לגוי לעשות מדורה בימי הקור והחורף לפי שיש שם מקצת חולי. וכבר ביארנו שאם יש שם מקצת חולי אומר לגוי ועושה. והר"מ היה יושב לפני האש בליל שבת מפני שנעשה בהיתר בערב שבת, וגם ביום כשהגוי אינו מכירו ועשה אש לצורך עצמו, כדאמרינן גוי שהדליק הנר בשבילו וכו'. והגיה עליו הר"ף ז"ל עכשיו מכל מקום אסור, ואפילו [אם] אין לחוש שמא ירבה [עכשיו, מכל מקום אסור שמא ירבה] בשבילו לשבת הבאה עכ"ל.
וכתב הבעל התרומה ז"ל מותר להניח לעבדו או לשפחתו לעשות להן מלאכה בשבת לצורך עצמן כיון שאין המלאכה לצורך ישראל, וליכא איסורא דלמען ינוח, דבפרק מחוסרי כפרה פסק כרבי שמעון דשרי, וכן כתב ה"ר מאיר ב"ר שמעון ז"ל שמותרין לעשות מלאכה לעצמן בפרהסיא כישראל בחול כגון תפירות בגדיהן ותיקון מנעליהן, ושוכרין עצמן לעכו"ם כדי להרויח מזונותיהן על פסקת אדוניהן. אבל אם עבדו הדליק אש בשביל ישראל אסור להשתמש בו ישראל אין לי להתיר מטעם ראוי כמו קצץ מותר, הני מילי שולחי אגרות בשבת שאין גוף הישראל נהנה בדבר האסור אבל הכא שכיר הוא שעשה בשביל ישראל ואסור שהרי נהנה גופו ממלאכת שבת הנעשה בשבילו.
כבר ביארנו לחולי שאין סכנה אומר לגוי ועושה.
כתב הר"ף ז"ל יש אוסרין פת שנאפה בשבת אף על פי שנאפה בשביל גויים, ויש גדולים שהתירו לצורך ברית מילה, והוא הדין לצורך ברכת המוציא אם אין לו לחם משנה, ואף כי נטחן בשבת עצמו, ואף על פי דבה"ג חשבי ליה לטחינה כנולד, מיהו רבינו יחיאל ז"ל לא היה מודה ע"כ.
כתב הר"ף ז"ל כל דבר שיש בו משום חשש דמחובר או צידה אם בשביל עכו"ם בא מותר לערב מיד, ובו ביום אסור משום מוקצה, ואם בשביל ישראל בעינן בכדי שיעשו. ושאין בה משום חשש צידה ומחובר כי אם מחוץ לתחום, אם בא בשביל עכו"ם מותר בו ביום, ואם בשביל ישראל לאותו ישראל אסור, ולישראל אחר מותר בו ביום מיד. ולענין פת שנאפה בשבת בשביל עכו"ם יש אוסרין בשבת. ומיהו שמעתי שגדולים התירו לצורך ברית מילה. ונראה דהוא הדין נמי לצורך ברכת המוציא, ואף אם נטחן בשבת עצמו. ואף על גב (דבהני) [דבכה"ג] חשבינן ליה לטחינה כנולד. וה"ר יחיאל ז"ל לא היה מורה כן עכ"ל.
עכו"ם שעשה מלאכה מעצמו בשבת אם בשביל ישראל אסור. דעת רוב המפרשים בזה דדוקא לאותו ישראל (שיעשה) [שנעשה] בשבילו הוא שאסור גזירה שמא יאמר לו עשה עוד (בשבילו) [בשבילי] אבל לאחר מותר שאין לחוש לזה שנעשה בשבילו שיאמר לו עשה לזה שאין אדם חוטא ולא לו. ולמוצאי שבת כדי שיעשה מותר גם לזה שאין לחוש (לומר) [שיאמר] לו עשה בשבילי אחר שאין משתכר כלום. וכתב רבינו תם ז"ל שכל דבר שיכול ליהנות בו הישראל בלי שום איסור כגון מילא מים לשתות הישראל והביא לו והישראל יכול (לירד לשתות לבור) [לירד לבור לשתות] בהיתר. ועוד כי שמא העכו"ם עושה לצרכו (כי) [ע"כ] ישתה מן המים בכל עת שירצה אבל יין אסור. וכתב הרב ר' יצחק ז"ל ומיהו מים אף לדברי המחמירים אם הביאן בשביל ישראל אחד מותר לישראל אחר. (ויש אומרים) כי אפילו עשה העכו"ם איסור בשבילו שהביאו דרך רשות הרבים מותר לשתות לו מהם לפי שאין לנו רשות הרבים גמורה, אבל מכל מקום אין היתר לומר לעכו"ם לך הבא לי. ולפי דעת זה נהגו לאכול תבשיל או דורון אחר שמשלחין זה לזה בשבת דרך רשות הרבים ואפילו זה שבא בשבילו אחר שהוא עצמו יכול לילך לאכול (אבל) [אצל] המשלח בהיתר אין לחוש שמא יאמר לו לך והבא לי אבל באמת השולחו לא כן הוא עושה. וכן לא יאמר לחבירו שלח לי ביד עבדך או שפחתך ואם עבר ואמר אסור לו עד מוצאי שבת בכדי שיעשה. וכן אם אמר לעכו"ם להביא לו מים בשבת אסור, ולא גרע מעכו"ם שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום שאסור לאותו ישראל. וכן לא יאמר אדם כל העושה אינו מפסיד שלא התירו לומר רק בדלקה.
ועכו"ם שעשה מלאכה לעצמו ויש לחוש שמא ירבה בשבילו וכגון שהיה בפניו ומכירו אסור לו ליהנות ממנה. ודבר שאין לחוש שמא ירבה בשבילו כגון נר שהדליקו לעצמו, ונר לאחד ונר למאה, וכבש לירד בו, מותר ואפילו עשה בפניו. וכתב הר"ף ז"ל ונראה דדוקא לענין נר דנר לאחד נר למאה, וגבי מבשל נמי אפילו בישל העכו"ם בשביל עצמו אסור לישראל גזירה שמא ירבה בשבילו, ואפילו ליכא גזירה זו אסור מפני שמרגילו לעשות כן בשבת הבאה כדאיתא בתוספתא. ומכאן לאסור דג שצלאתו השפחה בשביל עצמה וכן כל כיוצא בזה. (ואפילו) [ואם] לקט העכו"ם פירות או צד דגים או אפה פת והכל בשביל עכו"ם יש לאסור אותו כפירות הנושרין מאליהן, דבדבר הנאכל החמירו חכמים עכ"ל. וכל דבר שעשה הגוי בשביל עצמו שלא בפניו אף על פי שמכירו מותר.
ומותר להעמיד בהמה על גבי עשבים אבל לא על גבי מוקצה אבל יעמוד לפניה כדי שתלך על המוקצה.
<h2>דף קכג.</h2>
ועוד כתבו ז"ל חררה שטמנה בגחלת מותר לטלטלה במגולה מקצתה, ואף על פי שמכבה, לפי שאין מתכוין לכך ולא פסיק רישיה [הוא]. והר"ז והרמב"ם כתבו כללו של דבר, כל דבר שאיסור והיתר זה על זה, אם הוא צריך לאיסור אין מותר לטלטלו אלא במת בלבד, אבל אם הוא צריך להיתר מטלטל גם האיסור, ונוערו או שומטו, כגון מעות על הכר, ונר שעל גבי הטבלא, ופגה שטמנה בתבן, וחררה שטמנה בגחלים. והני מילי כשלא הונח שם האיסור על דעת שיהא ההיתר בסיס לו אבל הניחו על דעת כן אסור, דכל בסיס דבר איסור כאיסור עצמו ע"כ. וטלטול מן הצד שמיה טלטול גבי אבנים או עצים אבל לא למת ולא לגבי אוכלים כמו שביארנו.
<h2>דף קכג:</h2>
וכלי המוקצה מחמת חסרון כיס כגון המסמר הגדול או יתד המחרישה וכל דבר המחובר לקרקע בין השמשות אתקצאי לכולי יומא.
<h2>דף קכד.</h2>
ועוד כתב מותר לטלטל מניפה בשבת כדי להבריח הזבובים דכלי הוא ובלבד שיהא זהיר שלא להרוג הזבובים.
זה הכלל כל דבר שמלאכתו לאיסור כגון קרדום ומכתש וריחיים וכיוצא בהן מותר לטלטל לצורך גופו, פירוש כגון קרדום לפצוע בו אגוזים. ולצורך מקומו פירוש אם היה צריך לישב במקום שהכלי עומד בו. אבל לצורך עצמו של כלי כגון מחמה לצל כדי שלא (יגנוב) [יגנב] אין מטלטין אותו. וכל כלי שמלאכתו להיתר כגון כוס לשתות בו נוטלו אפילו לצורך עצמו של כלי.
<h2>דף קכד:</h2>
ושברי כלים אין ניטלין אם לא לעשות בהן מעין מלאכתן, כגון שברי עריבה לכסות בהן פי חביות, ושברי זכוכית לכסות פי הפך, וכן כל כיוצא בזה. ואם אינן ראויין למלאכה אינן ניטלין. ויש אומרים שאף על פי שאינן ראויין למלאכה כלל אם הן במקום הנזק כגון על השולחן או באמצע הבית מותר לפנותן מידי דהוה אקוץ בכרמלית. וכל כיסויי הכלים ניטלין והוא שיהיה תורת כלי עליהן. וכל דבר שאין תורת כלי עליו כגון אבנים ועצים אסור לטלטלן בין לצורך גופן בין לצורך מקומן, אבל מפני כבוד הבריות מותר (לטלטלן) [לטלטל] אבנים מקורזלות לקנח בהן בבית הכיסא.
<h2>דף קכה.</h2>
ושיירי פריזמות שהן שיירי טליתות מצוייצין אסור לטלטלן בשבת. וכתב הראב"ד ז"ל דוקא שיירי פריזמות משום דהוי תשמישי מצוה לא חזו לקינוח ולא למידי דחשיב אלא בשלש על שלש אבל שיירי מטליות אחרות דחזו לקינוח בכל שהוא מטלטלין להו, ואף על גב דתשמישי מצוה נזרקין, נהי דלא צריכי גניזה אבל לא נהיגי בהו מנהג ביזיון (לאו) [דלאו] אורח ארעא.
<h2>דף קכה:</h2>
פקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכך אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקוק בו החלון.
וכן אין עושין אהל עראי לכתחילה. וכתב בספר היראים כל דבר שאין פרישתו להשתמש תחתיו אלא עליו מותר לנטותו, ואין בו משום אהל, ואהא סמכינן לתת שלחן על סמיכותיו שאין נתינתו להשתמש תחתיו אלא עליו. ואפילו עושין להשתמש תחתיהן אם נטויין ועומדין מותרין עכ"ל.
<h2>דף קכו.</h2>
נגר שיש בראשו גלוסטרא נועלין בה בשבת ושאין בראשו גלוסטרא אם קשור ותלוי נועלין, וכן אם היה נוטלו באגדו. ופסק רבינו תם דהוא הדין אם שיפהו ותיקנו. ויש מחמירין, ונכון להחמיר.
קנה שתיקנו להיות פותח ונועל בו אף על פי שאין עליו תורת כלי למלאכה אחרת פותח ונועל בו בשבת.
<h2>דף קכח.</h2>
דג מליח מותר לטלטלו אפילו לא בישלו אבל כשאינו מליח אסור, אבל בשר חי ותפל מותר לטלטלו.
<h2>דף קכח:</h2>
הגוזז את הצמר או השער מן הבהמה או מן החיה אפילו מן השלח שלהן והתולש כנף מן העוף חייב. לפיכך תרנגולת שברחה אין מדדין אותה שמא יתלוש מן אגפיה. וכתב הרב בעל ההשלמה ז"ל התולש כנף מן העוף אפילו לאחר מיתת העוף חייב. וכן ביאר בירושלמי. ומפני זה הירושלמי הורה רבי שמואל שקילי שמותר למרוט צואר העוף ביום טוב לפני השחיטה, אף על פי שהביא הר"מ ז"ל דאסיר כמו שמפורש בבכורות, אפשר שהם ז"ל לא אסרו אלא במקומות שדרכן למלוג העופות אחר שחיטה דכיון שלא ימרטו אחר שחיטה לא ימרטו קודם שחיטה, אבל אנחנו שדרכנו למרוט אחר שחיטה למה נאסור לפני השחיטה, והלא המריטה אחר השחיטה מלאכה גמורה כמקודם שחיטה בעוד העוף חי כמו (שביארנו) [שביארו] בירושלמי, והודו לו חכמי לוני"ל ז"ל. ותרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתיכנס בלול.
בהמה שנפלה לבור אסור להעלותה אם יכולה להתפרנס שם עד מוצאי שבת.
וחולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת. כיצד היולדות שכורעות לילד, משיתחיל הדם להיות שותת ומשתלד עד ג' ימים עושין לה כל צרכה, ואפילו אמרה אינה צריכה. ומשלש ועד שבע אם אמרה צריכה אני עושין ואם לאו אין מחללין עליה את השבת. ומשבעה עד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה כל צרכה על ידי גוי כשאר חולה שאין בו סכנה. ובשעה שצועקת בחבליה מדליקין לה את הנר אם היא צריכה לו, ואפילו היא סומא, ואם צריכה לשמן, חברתה מביאה לה, אך כל שינוי שיכולה לעשות עושה.
היורד לרחוץ בנהר מנגב עצמו מן המים שעל גופו (לא יעבירם מד' אמות) [שלא יעבירם ד' אמות מכרמלית שאסור להוציא] מכרמלית לרשות היחיד ולא מרשות היחיד לכרמלית ולא מכרמלית לרשות הרבים. וצריך גם כן שיזהר שלא יסחוט השער דקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא דאמר אפילו תימא יש סחיטה בשער. וכן נמי כשיטול ידיו בנהר ינגבם באותו מעמד שלא יוליך המים בידו ד' אמות. וכתב הר"מ שצריך לנגבן היטב זה בזה קודם שינגבם במפה או בחלוקו כדי שלא יבא לידי סחיטה, ונכון הוא.
ואין סחיטה בשער. והוא הדין בעור, לפיכך אם היה על העור לשלשת או לכלוך אחר נותן עליו מים עד שתכלה. מיהו לכבסו אסור אף על גב דלאו בר כיבוס הוא.
<h2>דף קכט.</h2>
ואשה היושבת על המשבר ומתה מביאים סכין דרך רשות הרבים וקורעין את כריסה ומוציאין הולד שמא יצא חי.
וחולה שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה. כיצד אומר לעכו"ם לבשל (לאפות) [ולאפות] לו ולהחם לו חמין ולשחוק לו סמנין לו לרפאותו. גונח אף על פי שאין בו סכנה, כגון שיש לו צער מותר לינק בפיו חלב, מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא. הנה התבאר לך שאם אין שם מקצת חולי שאסור לומר לעכו"ם לעשות ואפילו יש הפסד גדול במניעת המלאכה. ועכשיו שנהגו לומר לעכו"ם או לתינוק להביא ולהוליך ברשות הרבים, לפי שהדרכים והעיירות דלתותיהם נעולות בלילה, ואף אותן שאינן נעולים אין בהם דין רשות הרבים שאין בהם דרך רחב י"ו אמות ויש להן דין כרמלית, אף על פי שיש אוסרין שבות דשבות אלא אם כן יש שם מקצת חולי או במקום מצוה, מכל מקום כיון שאין בזה איסור תורה הקילו בהן.
עושין מדורה למי שהקיז דם ונצטנן אפילו בתקופת תמוז.
<h2>דף קלד:</h2>
מרחיצין את הולד ביום שנולד אפילו בחמין שהוחמו באותה שבת. ומולחין ומלפפין אותו, ומרחיצין אותו בין לפני המילה בין לאחר המילה, וביום שלישי אפילו בחמין שהוחמו בשבת, כך כתב ה"ר יצחק.
<h2>דף קלח.</h2>
העושה אהל קבע חייב משום בונה, שהוא תולדת בונה. וכן העושה כלי אדמה כעין תנור וחביות קודם שישרפם. והמגבן גבינה, והמכניס יד בקורדום, וכן התוקע עץ בעץ (ובין) [בין] במסמר בין בעץ חייב משום בונה. וכתב הראב"ד ז"ל הדברים שאין אדם מקפיד עליהן אם יתנועע בתוך החור מותר להכניס בחורן שאין לגזור שמא יתקע אם לא בדבר שצריך להיות מעמידו בדוחק.
טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה (כן) [בהן] מערב שבת מותר לנטותה ומותר לפרקה. וכן הפרוכת מותר לנטותה ומותר לפרקה, אבל צריך (שמהר) [שיזהר] שלא יעשה אהל בשעה שנוטה אותה. וכילה שיש לה גג אין מותחין אותה שאי אפשר שלא יגביהו אותה מעל הארץ מעט ויעשו אהל עראי. הסותר כל שהוא על מנת לבנות חייב. הסותר אהל קבוע או שפרק עץ תקוע חייב, והוא שיתכוין לתקן.
<h2>דף קלח:</h2>
כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת סביב שהיא עושה צל על הלבוש. אם השפה קשה ביותר כמו גג ויש בו טפח אסור ללבשו בשבת, מפני שהוא אהל עראי. ויש נותנין טעם שהוא נושאו ע"י הרוח ואתי לאתויי. והיכא דמהדק שרי. ולפירוש ראשון אפילו מהדק. וטוב לצאת ידי שניהם כשהכובעים קשין ואינן נכפפין שלא יצאו מן הראש טפח ויהיו מהודקים תחת הגרון. ואותן כובעים של אשכנזים צריך להדק תחת הגרון. אבל כובעים של צמר ואלמוסא אף בלא קשירה מהודקין הן היטב ומותר לצאת בהן.
כתב ה"ר יצחק אמר רב ששת סיינא שרי פירוש כובע של לבד שנותנין בראש. ומוקים לה במהדק בראשו (כגן) [כגון] שיש משיחה או רצועה שקושרין תחת (צואר) [צוארו] ואז מותר לצאת בו דליכא למיחש שמא יפול, וכן נוהגין באשכנז, אבל אם לא מהדק אסור שמא יגביהנו רוח ונפיל ואתי לאתויי. אבל כובע של צמר ואלמוצ"א אף בלא קשירה מהודקין הן היטב ומותר לצאת בהן ע"כ.
<h2>דף קלט:</h2>
עוד כתב הר"ף ז"ל רצועות התלויות באבנט אינן חשובות ובטלות ומותר לצאת עמהן ביום הכפורים, ואף על גב שהוא הולך יחף ואין צריכין לו כלל. וכן בשבת אם רוצה לצאת יחף מותר. אבל אם הרצועות צבועות בארגמן חשובות הן ולא בטלי והוי משאוי ואסור לצאת אם אינן קשורות באנפילאות.
ומותר ללבוש או להתעטף מלבוש שאינו צריך לו כדי להביאו לחבירו במקום אחר אפילו דרך רשות הרבים. ומצאנו כתוב בשם הראב"ד ז"ל שמותר לצאת במצנפת שתולין בצואר למי שיש לו מכה ביד או בזרועו, ובלבד שיצא בה שעה אחת מבעוד יום. וכן (הסמרטוטין) [בסמרטוטין] הכרוכין על היד או על האצבע כשחתכו או יש בו מכה אחרת.
היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת. וקצת חכמי צרפת אוסרין לצאת בשבת בטלית מצוייצת שלנו לפי שאין לנו תכלת, שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת קרינא בה. ופרש"י ז"ל דוקא בטליתות שלהן אמרינן היוצא בטלית שאינה מצוייצת חייב חטאת בשלא היו מתוקנין כהלכתן דהוי משאוי אבל לדידן לא חשיבי ובטילי לגבי ציצית. אמנם רבי חננאל ז"ל פירש שאפילו בטליתות שלנו הציציות חשובין שהן עשויין לשם מצוה ולא בטלי לגבי טלית. אכן לשני הפירושים מותר לילך בטלית קטן לרשות הרבים בשבת כשהציציות מתוקנין כהלכתן. אמנם הר"מ היה מחמיר על עצמו מלילך בטלית קטן לרשות הרבים בשבת דלמא מפסיק אחד מן הציציות והויא ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, וכן עמא דבר, ורז"ל לא חששו ליה. ובליל שבת אף על פי שאין הלילה זמן ציצית כתב הר"מ שמותר לצאת בו לכתחילה. (ומתעטף) [המתעטף] בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו כדי שלא יתלכלך אסור, ואם עשה כדי להתנאות בו כמנהג אותו מקום מותר. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל מצאנו כתוב בשם הראב"ד ז"ל שלא נאסר טלית מקופלת רק בקפלו צד ימין על צד ימין ושמאל על צד שמאל אבל של שמאל על ימין ושל ימין על שמאל כעין עיטוף שלנו מותר, ולא אקרי אלא להתנאות. וכל שכן של חתנים שמשלשלין אותו מצדו האחד.
ומסננין יין שאין בו שמרים כדי שיהיה צלול מפני הקמחים שבו. וכן הדין מפני היבחושין שבו אם אפשר לשתותו בלא סינון. ומותר לסננו אפילו בסודרין ולא חיישינן לסחיטה לפי דעת ר"ת שאסור סחיטה משום כיבוס. יין לאו בר כיבוס דאדרבא מלכלך הוא. ונותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצולו. ונותנין ביצה טרופה במסננת של חרדל כדי שיצולו. וחרדל שלשו מערב שבת ממחו בשבת בין ביד בין בכלי, פי' לערבו בכף אבל לערבו במכתש ובעלי ודאי אסור, שאי אפשר בלי סחיטה. ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף הדבש בכף ובחרדל. וכתב ה"ר יצחק ז"ל וז"ל הא דשרי לערב משקה בחרדל היינו דוקא כשנתן המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת יין או משקה בחרדל או בשום שכתשו מאתמול כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול האי מאן דשחיק תומי חייב משום דש, דיהיב משקה חייב משום לש, המברר בקליפתיה חייב משום בורר. ומההיא אין לאסור לקלוף שום ובצל לאכול לאלתר דההיא מיירי בקולף להניח כמה שמפרש שרוצה לעשות מורייס. ולכן אסור כמו שפוסק (ר"ת) [ר"ח] ז"ל. והיינו דאמרו גבי שום שריסקו ולא ישחוק אלא מבערב. וכל דבר שלא נפרשו השמרים כגון יין מגיתו כל זמן שהוא תוסס מותר לסננו שהכל גוף אחד.
<h2>דף קמ.</h2>
ומערבין יין ודבש ופלפלין שחוקין מבעוד יום בשבת שהוא משקה הבריאים ואין עושין זה לרפואה, ולפי שזה אינו מצוי תמיד לא גזרו לשחיקת הפלפלין. והשוחק פלפלין אחד אחד כמו שכתבנו לא ישחקם במכתש מפני שהוא טוחן אך בקערה מותר. והוא הדין לשאר בשמים שמותר לשחקן ביד הסכין ובקערה לא במכתש. והר"ף ז"ל כתב מיהו נכון להחמיר משום מראית העין.
<h2>דף קמ:</h2>
[אין] גורפין האבוס לפני הבהמה לתת לתוכו תבן או מספוא ולא יתערב בעפרורית האבוס ויקוץ מאכלו. והר"י כתב שאסור לגרוף אבוסיא פירוש היא של עץ או אבן גזירה אטו של קרקע, אבל שולחן מותר לגרוף לכתחילה. (ומסלקין) [ואין מסלקין] תבן שלפני הבהמה לצדדין כשהוא רב כדי שלא ידרסנו.
לוקחים מותר האוכל מלפני החמור ונותנין לפני השור אבל איפכא לא לפי שאינו ראוי משום ריר היוצא מפיו. ומשאר הבהמות כתב הרב ר' יצחק נראה דמותר מדלא הזכירו חכמים איסור בשאר בהמות.
<h2>דף קמא.</h2>
קש שעל גבי המטה מנענעו בגופו אבל לא בידיו, ואם היה ראוי למאכל בהמה או שהיה [עליו] כר או סדין מותר. ושומטין מנעל מעל גבי האימום.
ומותר להדק פלפלין אחד אחד ביד סכין אבל לא המלח לפי שדרכו להדק אותו כן בחול על גבי השולחן וצריך שינוי. כתב הר"ף ז"ל וז"ל ושמעתי בשם הרב מקינון ז"ל שמלח הגס של ים שמותר לפזרו על השולחן מעט ולהדקו בקתא דסכינא אבל מלח של שלינ"ש שנעשה דק מתחילתו ואחר כך עושין ממנו פתיתין גדולים מותר לחתוך ממנו בסכין מידי דהוה אפת, והכי איתא (בתוספות) [בתוספתא] דשבת אין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל בקתא דסכינא שרי עכ"ל.
טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה. וטיט שעל גבי בגדו מכשכשו בידו מבפנים ולא מבחוץ שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ודמי למלבן אף על פי דלית להו מיא. מותר לגרר בציפורן ואין לחוש לתלישת שיער הבגד דהא לא מכוין ופסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא. ובתוספות של רבינו יהודה ז"ל דוקא בטיט לח אבל בטיט יבש הוי טוחן, ואף על גב דאינה צריכה לגופה מכל מקום אסור לכתחילה. ואין מגררין טיט היבש שעל המנעל בין חדש בין ישן לפי שמתקנו בגרירתו אבל טיט לח מגררין לפי שאין תיקון בכך.
ואסור לדחוק ולהדק מוכין על פי האשישה המלאה כדי שלא תישפך משום סחיטה. ואף על גב דלא קא מכוין, פסיק רישיה הוא דניחא ליה, כיון שאין המשקה הולך לאיבוד. אבל סתימת כלי היין שהברזא מן הצד אין בו משום סחיטה, דפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא, כיון שהמשקה הולך לאיבוד, ולסברת ר"ת אין לחוש ביין לפי שאינו בר כיבוס.
<h2>דף קמא:</h2>
הבריא ברגליו לא יצא בסנדל יחיד. היתה מכה ברגלו אחד, יוצא בסנדל יחיד ברגלו הבריאה. הקטן לא יצא בסנדל גדול.
לא יצא הקטן במנעל הגדול דילמא נפיל ואתי לאתויי, ולא תצא אשה במנעל (מרוח) [מרופט] פירוש קרוע דילמא מחייכי עלה ומייתא ליה, וגם לא תצא במנעל חדש אם לא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום לפי שמקפדת על מדת רגליה, ואם אינו מאושר בטוב שלפא ליה ומייתא ליה. והאיש דלא קפיד מותר לצאת במנעל שלא ניסהו בחול אבל במלבושים חדשים מותר, וליכא איסור אפילו באשה.
אסור ליטול התינוק אם אבן בידו או דינר כי המשנה לא התירה אלא בן שיש לו געגועין על אביו, ואף על פי כן בדינר אסור שמא יפול הדינר מיד התינוק ויטלנו.
<h2>דף קמב:</h2>
נוטל כר שיש (עליהן) [עליה] לשלשת ויקנחנה בסמרטוט קשה, ואם היא של עור נותנין עליה מים עד שתכלה. ומי שהיה לשלשת על בגדו אסור לתת עליו מים לפי ששרייתו זהו כיבוסו. ואותן הנשים ששופכות מים על בגדיהן בשבת להעביר מי רגלים מן הקטן לא טוב להניחן, (אם לא שמותר) [אלא שמוטב] שתהיינה שוגגות ולא מזידות. ור"ת הורה למניקות שאם התינוקות לכלכו בגדיהן שמותרות ליטול ידיהן עליו ולקנח במפה מקום הלכלוך כדי שתוכל להתפלל, שאין זה אלא דרך לכלוך, שאין מעביר המי רגלים לבדם אלא מעביר המים אחרים עמהן. ובכמה מקומות התירו במקום מצוה. במה דברים אמורים במים אבל ביין או שאר משקין אין חוששין אם בגדו טובל בהן לפי שאינן בני כיבוס, ובלבד שלא יסחוט הבגד, וליכא למימר שמא יסחוט הבגד לצורך המשקה הבלוע, שהרי אין חפץ באותו משקה. ולכך מסננין יין בסודרין. ובלבד שלא יעשה גומא בסודר. ומכאן הורה הלכה למעשה על משקה שקדים כתושין מערב שבת שמותר לסננו דרך סדין או מטפחת. ומשום בורר ליכא, כיון דיכול לשתותו מקמי הכי בלא סינון. ומשום שמא יסחוט לא גזרינן אלא במים שהבגד מתכבס ומתלבן בכך.
הטומן לפת וצנון בעפר אם היו מקצת עליו מגולין ניטלין בשבת וכן חררה שטמנה בגחלים אף על פי שאינה מגולה מקצתה מבעוד יום תוחבה בכוש או בכרכר (והוא) [והיא] ננערת מאליה משום דגבי אוכלין טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. ואף על גב דקיימא לן גבי אבן שעל גבי החביות ובמניח נעשה בסיס לדבר האסור, וגחלים על גבי חררה מניח הוי, אף על פי כן לא נאסרה משום בסיס, שלא (הניחו) [הונחו] שם על דעת בסיס דאדרבה הגחלים הן צריכין [לחררה]. וכן בטומן לפת וצנון (בעפר) [העפר] צריך להן לשמרן. וכן כתב בעל ההשלמה. כללו של דבר אין אוכל נעשה בסיס לדבר האסור. ומה שאמרו רז"ל [קמ"ב ע"ב] באבן על פי החביות הכלי נעשה בסיס לא האוכל שבו.
השוכח דבר האסור לטלטל כגון מעות או אבן על גבי כר או כסת או על השולחן וצריך לגוף הכר או הכסת או השולחן ינער אותו והן נופלין. ואם צריך למקומן נוטלן עם המעות ויניח הכל במקום אחד שאם ינער אותן שם לא יכול לישב באותו מקום. אבל הניח עליהן במזיד נעשו בסיס להן ואסור לטלטלם אפילו נפלו המעות מאליהן כיון שהיו שם בין השמשות. ופירש הר"י מניח היינו שמניח שם המעות או הדבר (שאסור) [האסור] כדי להשהותו שם כל השבת כולה, אבל אם נתן שם במזיד מערב שבת כדי לטלטלו למחר בשבת מותר לנער כמו שוכח, כדתנן טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ולמחר נוטל את הכיסוי והן נופלות. והר"ף ז"ל כתב וצריך עיון בפסק התוספות פרק כל הכלים דרבינו תם ור' שמשון מפלי אומר מענין אבנים של חמין ולענין אבן שמהדקין בה את הברזא ע"כ.
<h2>דף קמג.</h2>
מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין הראויין לאכילה ושאינן ראויין לאכילה אסורין אלא ינער המפה או השולחן.
<h2>דף קמג:</h2>
בשר שנבלע ממרק יזהר שלא יסחטנו. וכן אם שורה פת ביין או במים ומחזיר לפיו ומוצץ המשקין חוששין מסחיטה. וכל שכן שלא ימצוץ בפיו פירות כגון ענבים וכיוצא בהם. והסוחט פירות חייב. ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל אבל לא לתוך הכלי. וכן החולב בתוך האוכל או היונק בפיו פטור. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל וזה לשונו שלשה דינין חלוקין בסחיטת פירות זתים וענבים ותותים ורימונים ושאר פירות. זתים וענבים לא יסחוט, ואם יצאו מהן משקין מעצמן אסורין אפילו הכניסן לאוכלין. ותותים ורימונים לא יסחוט ואם יצאו מהן משקין מעצמן אם הכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור. ושאר מיני פירות כגון פגיעין ופרישין ועוזרדין מותר לסחוט לכתחילה ואפילו סוחטן לשם משקה, דלא אמרינן כיון דחשבינהו הוה להו משקה. וכן דעת הבעל ההשלמה ז"ל.
ענבים שריסקן מערב שבת מותר לשתות המשקין הזבין מהן בשבת, ולפיכך מותר להוציא מן הגיגית הדרוכין מערב שבת אבל אם הכניסן לדרוך ולא נדרכו משקין הזבין מהן אסורין עד מוצאי שבת.
<h2>דף קמד:</h2>
(והוא) [והא] דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך האוכל. דעת הר"מ והרי"ף והר"ף ז"ל שמותר אפילו בשבת, והטעם משקה הבא לכלל אוכל הוא, אבל לא לתוך הכלי הריקן. וחולב בשבת לתוך האוכל פטור אבל אסור, דאולודי אוכלא בשבת אסור. וזה ודאי אולודי אוכלא הוא. ועוד דבשבת החלב מוקצה מחמת איסור שהרי אמה אסורה בו ביום. וכתב הר"מ חלב שהגויה חולבת בשבת יקנה ממנה בדבר מועט בתפוח או בכל דבר שירצה אפילו אינו שוה פרוטה ומותר לאכילה. והגיה עליו הר"ף ז"ל ואמר מיהו בשבת עצמו אסור לאכלו ואף על פי שהגויה (הלכה) [חלבה] לעצמה מכל מקום אסור מידי דהוה אפירות שנשרו ומשקין שזבו עכ"ל. אבל ביום טוב אם העז עומדת לאכילה מותר לחלוב בתוך האוכל. וכתב הר"ף ז"ל וז"ל ומכאן אסר ר"ת אפילו ביום טוב לסחוט הבוסר בתוך המורייס ואע"ג דמאכל הוי המורייס והוה ליה משקה הבא לאוכל מכל מקום הוי בורר כיון שהבוסר לא חזי לאכילה בעיניה. והראב"ד ז"ל נמי כתב דהא דאשכול מיירי בין בשבת בין ביום טוב, מיהו דוקא באשכול העומד לאכילה אבל למשקה אסור. והבעל ההשלמה ז"ל כתב דאשכול מיירי בין לאכילה בין למשקה. ודין זיתים וענבים (לא הכניסן למשקה ולא הכניסן לאוכלין) [לא שנא הכניסן למשקה ולא שנא הכניסן לאוכלין] חד דינא אית להו.
<h2>דף קמה:</h2>
המבשל דבר שהיה מבושל כל צרכו או שלא היה [צריך] בישול כלל פטור. וכל שבא בחמין מלפני השבת כלומר שנתבשל שורין אותו בחמין בשבת ואפילו בכלי ראשון, ובלבד שלא יהיה על האש, גזירה שמא יגיס בה ויתחייב משום מבשל. ואפילו לשרות בתוכה הרבה מותר דאין בישול אחר בישול. ויש שהתירו לצלות הבשר המבושל מערב שבת כנגד המדורה כדי שיצטמק כעין צלי, דאין צלי אחר בישול. ומביאין ראיה מפסח שאמרו בפסח שני שאם בשלו ואח"כ צלאו פסול שאין זה צלי אש כיון שנתבשל מעיקרא. ויש דוחין זאת הראיה ואומרין שאין טעם בפסח משום דאין צלי אחר בישול שהרי אם צלאו ואח"כ בישלו פסול. ואע"פ שהיינו יכולין לומר שאין בישול אחר צליה אלא מקראי יתירי דרשינן הכי, אבל המחמיר תבוא עליו ברכה. והרז"ל כתב ג' מחלוקות בדבר. כל דבר לח וצלול יש בישול אחר בישול. ובדבר יבש אם ענין ראשון ושני דרך אפיה וצליה והשני בבישול תוך מים או יין אומר ה"ר אליעזר דיש בישול אחר אפיה וצליה דומיא דההיא דפסחים דאמ' אין יוצאים במצה מבושלת אע"פ שלא נימוחה שהבישול מבטל האפיה. ולפי זה מותר להניח צלי או בשר מבושל סמוך לאש כדי לחמם אע"פ שמחממין כל שהיד סולדת בו. (ויש אומרים דלא נראה) [ויש אוסרים, ולא נראה] דאין לאסור כי אם היכא שמבשל לבסוף במים או ביין. וכל שלא בא בחמין מערב שבת מביאין אותו בחמין בשבת בלתי שריה, ובלבד שלא יהיה מלוח כמו שכתבנו.
המבשל אוכל או סמנין או המדיח בשר מליח או דג קטן ביותר בחמין חייב שהדחתן בחמין זהו בישולן.
<h2>דף קמו.</h2>
ויש סתירה בכלים שמותרת כדאמרינן סותר אדם חבית ליטול ממנה גרוגרת. ופירש התוספות הני מילי בכלים של חרס השבורים המתוקנים בזפת אבל בחבית שלמה אסור משום שבירה. וחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך. ובשבירת הפותחת של תיבות נחלקו בו, ר' אליעזר מתיר ור"ש אוסר. מיהו על ידי גוי [יש] להקל. והר"ף ז"ל כתב שאסור לשבור תיבה או פותחת כשאבד המפתח, דנהי דאין סתירה בכלים היינו דוקא כי הבנין גרוע אבל בבנין חשוב יש סתירה. ה"ר יעקב מקינון אומר דמותר להסיר היתדות שאחרי התיבה. ואני חולק עליו שאסור.
חותלות של תמרים מתיר הקשרים ומפקע כל החבלים אפילו בסכין ואפילו גופן של חותלות, לפי שכל זה כמי ששובר אגוז או שקד בשביל האוכל שבהן או שובר העצם להוציא מוחו.
<h2>דף קמו:</h2>
אין נוקבין נקב חדש ואין מוסיפין, אבל פותחין בחביות נקב ישן, והוא שיהיה במקום שאין עשוי לחזק שלא יהיה בין השמרים. יש אומרים דוקא בחביות של חרש לפי שאין הסתימה מהודקת הרבה אבל בחביות של עץ שמהדקין מאוד הדורלי"ש וחותכין ראשם על דעת שלא להוציאם נראה שזה נקב חדש ואסור. והר"ף ז"ל כתב שאסור למשוך מן החביות בברזא שכרוכה במוכין שמא יסחוט ופסיק רישיה הוא, ונהי דאיסורא דאורייתא ליכא, איסורא דרבנן מיהא איכא, כדאמרינן ספוג שאין לה בית אחיזה אין מקנחין בה משום סחיטה, ואף על גב דלא ניחא ליה, אבל אם צריך למשקה יקח מן הברזא. ואם יש לו כיוצא בזה שאין צורך שבת למשוך בברזא שיש בה נעורת אסור. ואם יש בה כלי תחת הברזא יסירנו להראות שאין צריך למשקין היוצאין ממנה. ואומר הרב מאורביל ז"ל שאף לדברי רבינו תם יש להתיר ברזא הכרוכה בנעורת כשהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת אל הנעורת, מידי דהוה אספוג שיש לו בית אחיזה. ועוד כתב ואותם חביות שנסתמו בימי הקיץ אסור לנקוב הנקב שנסתם כיון דהוי סתימה גמורה. וכן כתב ה"ר יוסף ז"ל. ונתן טעם בדבר לפי שלא משכו יין אחר הסתימה. ועוד כתב מותר לתת שפופרת שקורין דורי"ל מתחילה בשבת כיון דתחיב, ואף על גב דלא מתקנא ואין ידוע אם היא למידת החביות ואם לאו אפילו הכי שרי. וכן ברזא שקורין קניל"א אם הכינה מאתמול מותר לתת אותם בחביות בשבת אף על פי שלא היתה שם מעולם.
נותנין המים היפים בתוך מים מלוחים קרים להצטנן המים היפים בתוך המלוחים.
<h2>דף קמז.</h2>
המנער טליתו בשבת חייב חטאת. ופירש הקונטרוס מעפרורית. והתוספות פירשו (ממדי) [ממים] (דאוקימנא) [ואוקימנא] בחדתי ואוכמי דקפיד עלייהו והוי כמלבן. המלבן כל שדרכו להתלבן חייב. הסוחט את הבגד עד שיצאו מים שבו חייב. ומי שנשרו כליו במים או שהיה בדרך וירדו עליו מי גשמים וכיוצא בהן מהלך בהן ואינו חושש שיבוא לידי סחיטה, אבל אינו מנערן מן המים שבולעין שאם ינער אותן יהיה חייב משום סוחט. שכן דרך כל בגד בלוע מים כשמנערין אותו המים נסחטין ממנו. ודוקא בכלים חדשים לפי (שמפקיד) [שמקפיד] עליהן יותר לפי שמתקצרין במים.
<h2>דף קמז:</h2>
מי שרחץ במים מסתפג בטליתו ואינו חושש שמא יסחוט, ואף על פי שמביא ביד. ומי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש שמא יסחוט. ואין סוחטין אותן כדי לייבשן. ואפילו בתוך ביתו, משום מראית העין.
<h2>דף קמח.</h2>
ואסור ללוות ולהלוות, למכור ולקנות, לשכור ולהשכיר, לדון, לחלוץ, ולייבם, ולקדש, וכולהו גזירה שמא יכתוב. אבל לשאול ולהשאיל לחבירו מותר. שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני אלא השאילני, ובלע"ז אל יאמר פרשטמ"י אלא באלייאמ"י שהוא לשון שאלה. ואם אינו מאמינו מותר להניח לו משכון עד לאחר השבת.
<h2>דף קמח:</h2>
ועוד כתב מותר לקרא כתבים שהובאו מחוץ לתחום רק שלא יגע בהן. ויש נוהגין ליגע בכתבים ובלבד שלא יקחום מיד הגוי.
אסור להפיס או לשחוק בקוביה בשבת משום שזה כמקח וממכר.
<h2>דף קמט.</h2>
ולמכור אסור אחד בפה ואחד במסירה. ולשקול ולמנות ולמדוד בין בכלי מידה בין ביד בין בחבל אסור.
<h2>דף קנ.</h2>
ולא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו להשכיר לו.
ואסור לאדם להלוך לחפציו בשבת לראות מה צריך לעשות, ואפילו לדבר מה יקנה או מה ימכור למחר אסור. וכן אסור להלך עד סוף התחום (וישב) [ולישב] שם כדי שיהא קרוב לעשות חפצו במוצאי שבת, אבל לדבר מצוה או לעשות דבר שהוא מותר לעשות בשבת מחשיך בתחום. ואומר אדם לפועל הנראה שתעמוד עמי לערב, אבל לא יאמר לו היה נכון לעמוד עמי לערב, אם לא לדבר מצוה כגון לבית הכנסת או לבית המדרש. ומחשבין חשבונות, ומודדין המקואות, ופוסקין צדקה לעניים, ויוצאין לפקח על עסקי רבים, ומשדכין על התנוקת לארס ועל התינוק ללמדו ספר או אומנות. ומבקרין החולים, ומנחמין האבלים. ואומר הר"מ שאין להשכיר סופר או מלמד ולהזכיר לו סכום מעות ולא לעשות ערך עמו לומר לו כמה אתה רוצה ליקח והוא יאמר כך וכך. ומה שאומר (בכתובות) [בשבת] בפ"ק משדכין על התינוקת ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו אומנות, הכי פירושו שיכול לדבר אליו אם הוא רוצה להשכיר עצמו אבל סכום מעות אינו יכול להזכיר כלל. והגיה עליו הר"ף ז"ל מיהו מדקא יהיב טעמא חפציך אסורין חפצי שמים מותרין משמע דמותר אף להזכיר לו מעות.
ואסור לחשוב חשבונות שהוא צריך להן בין שעבר בין שעתיד להיות שמא יכתוב אבל שאינן צריכין לו מותר, אבל אסור להרבות בשיחה בטילה בשבת שלא יהיה דיבור של שבת כדיבור של חול. ואסור לקרות בשטרי הדיוטות שלא יבא למחוק.
<h2>דף קנא.</h2>
עוד כתב [א"ה הר"פ] מת המוטל בחמה מניח עליו כיכר או תינוק ומטלטלו, ואם אין מוטל בחמה אין מטלטלין אותו אבל מצילין אותו מפני הדליקה. ומכל מקום סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא (יזוז) [יזיזו] בו אבר. ושומטין הכר מתחתיו כדי שיהיה מוטל על החול. ומביאין כלי מתכות וכלי מקר להניח על כריסו שלא יתפח. ופוקקין נקביו כדי שלא יבא בהן הרוח. וקושרין את הלחי לא בשביל שתעלה אלא בשביל שלא תוסיף. ואין מעצמין את עיניו בשבת. ואם הוא בביזיון מוציאין מרשות היחיד לכרמלית או מכרמלית לרשות היחיד שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.
<h2>דף קנג.</h2>
מי שהחשיך לו בדרך ולא היה עמו נכרי שיתן לו כיסו והיתה עמו בהמה נותן כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשירצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תהיה לה לא עקירה ולא הנחה, ולא ינהג אותה אפילו בקול כל זמן שהכיס עליה. אם לא היה עמו נכרי ולא בהמה והיה עמו קטן נותנו עליו. לא היה עמו אחד מכל אלו מוליכה פחות פחות מארבע אמות. וכן אם היתה מציאה אף על פי שיש עמו נכרי מוליכה פחות פחות מד' אמות לפי שאינו בטוח באמונתו, ואם לא נתיר לו להוליכה פחות פחות מארבע אמות יבא ויוליכנה ארבע אמות ברשות הרבים כי לא ירצה לתת אותה לנכרי לפי שימינו ימין שקר. וכתב הר"ש ז"ל וצריך לישב (על) [כל] פחות מד' אמות אבל בעמידה אסור ואם עשה כן מחלל שבת הוא עכ"ל.
ועוד כתב אדם ששכח כיסו עליו בערב שבת ובתוכו מעות יתיר כיסו ויניחנו ליפול לארץ, ואל יאמר לגוי להצניע מעותיו או כיסו דכל מה שאסור לעשות אסור לומר לגוי לעשותו.
והמחמר אחרי בהמתו בלאו דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, וזהו מחמר, אבל אינו לוקה דבלאו זה יש בו אזהרת מיתת בית דין. והר"ף ז"ל כתב דמחמר גופיה ליכא מיתת בית דין בשום ענין מכל מקום באותו לאו דמחמר שמעינן מיניה אזהרה לעושה מלאכה לבדו בלא בהמה שיש בו מיתת בית דין ולא דמי ללאו דתחומין.
<h2>דף קנג:</h2>
היה מהלך מעט מעט חייב כעוקר ומניח. הוליך חפץ פחות פחות מד' אמות אפילו כל היום כולו מותר. במה דברים אמורים כשעמד לנוח אבל עמד לתקן המשא שעליו חייב כמי שהלך עד ארבע אמות השניות אבל אינו חייב עד שיעמוד לנוח חוץ לארבע אמות.
<h2>דף קנד:</h2>
וכן פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים. כיצד היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו. היה בא מן הדרך בליל שבת ובהמתו טעונה כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את (הכלי) [הכלים] הניטלין בשבת, ושאין ניטלין מתיר החבלים והשקים נופלים, ואם היה דבר שאם ישבר יהיה הפסד גדול פורק בנחת.
<h2>דף קנה.</h2>
אין רוכבין על גבי בהמה ואין נתלין בה ואין נסמכין בה בצידה. וצידי צדדין מותרין. ואם עלה עליה אפילו במזיד ירד מפני צער בעלי חיים.
<h2>דף קנז.</h2>
ועוד כתבו ז"ל חררה שטמנה בגחלת מותר לטלטלה במגולה מקצתה, ואף על פי שמכבה, לפי שאין מתכוין לכך ולא פסיק רישיה [הוא]. והר"ז והרמב"ם כתבו כללו של דבר, כל דבר שאיסור והיתר זה על זה, אם הוא צריך לאיסור אין מותר לטלטלו אלא במת בלבד, אבל אם הוא צריך להיתר מטלטל גם האיסור, ונוערו או שומטו, כגון מעות על הכר, ונר שעל גבי הטבלא, ופגה שטמנה בתבן, וחררה שטמנה בגחלים. והני מילי כשלא הונח שם האיסור על דעת שיהא ההיתר בסיס לו אבל הניחו על דעת כן אסור, דכל בסיס דבר איסור כאיסור עצמו ע"כ. וטלטול מן הצד שמיה טלטול גבי אבנים או עצים אבל לא למת ולא לגבי אוכלים כמו שביארנו.
וכל שהוא בסיס לדבר אסור כגון נר שהדליקו בו באותה שבת, ואפילו כבה אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו. אבל השוכח נר על גבי טבלא או שנפל על הטבלא מנער את הטבלא והנר נופל אם כבה כבה, דכיון דלא מכוין שרי, ואפילו בנר של שמן דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא דשרי. ונר שלא הדליקו בו אותה שבת מותר לטלטלו לפי שיש תורת כלי עליו. ומנורה בין שהיא ניטלת בידו בין שאינה ניטלת אם לא בשתי ידים מותר לטלטלה אף על פי שאדם קובע לה מקום. ואי אית בה חוליות אסור לטלטלה. ואי אית בה קשרים כעין חוליות, גדולה אסורה אטו גדולה של חוליות, וקטנה מותרת, ואין האיסור אלא שמא יתקע, וכל תוקע חייב משום בונה. ונר שהדליקו בו באותה שבת אסור לטלטלה אפילו על ידי כיכר או תינוק, הואיל והוקצה כשהוא דולק הוקצה (בכל) [לכל] היום כולו, שלא התירו כיכר או תינוק אלא למת. וכן הדין לכל כלי שמלאכתו לאיסור שלא יועיל בו נתינת כיכר או תינוק לטלטלו מחמה לצל. וכן דעת בעל ההשלמה ז"ל. וקצת חכמי צרפת הורו לטלטל נר שהדליקו בו באותה שבת על ידי כיכר אם הונח עליו מבעוד יום, (ועוד) [ואומרים] שמה שאמרו ז"ל לא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד ר"ל כשמניחין אותו בשבת אבל כשהונח מבעוד יום מותר. ונדחית סברא זו מההיא דאמרינן [מ"ה ע"א] מניחין נר על גבי דקל בשבת דמשמע שאין בו שום היתר לטלטלו אפילו כבה, שאם יהיה בו שום היתר לטלטלו לא יתירו להניחו על גבי דקל (כדמפורש) [כי אפשר] שישתמש במחובר.
האב מפר לבתו וכן הבעל לאשתו נדריה בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך, והטעם לפי שהפרת נדריה אינה רק כל היום, אבל אין נשאלין לחכם להתיר נדר או שבועה אם לא לצורך שבת, כגון שהיה בקיום הנדר ביטול עונג שבת, אבל שלא לצורך שבת אין נשאלין לפי שיש לו פנאי להיות נשאל לאחר השבת.
